קצת קשה לעקוב אחר ההיגיון של מובילי המדיניות וגם אחר זה של מובילי דעת הקהל. אולי זה מפני שיש הזנה הדדית בין הישויות הללו, אלה גם אלה גורסים "שב ואל תעשה - עדיף". ההצתות בדרום הארץ נמשכות כבר חודשים. מדינות אירופה בוחשות אצלנו בגלוי בכל מה שמעניין אותן ואף מכשילות יוזמות חוקיות של הממשלה. מהלכים חיוניים לפתרון בעיות שנמשכות שנים, תקועות בין גלגלי המנהלתיוּת או שמא בין המחלוקות הפנימיות ומאבקי הכוח. או גם וגם, חוק ההסדרה למשל. ולא נראה שמישהו מתכוון לשים סוף לסחבת הזאת שמעמידה אותנו באור מגוחך ובעיקר פוגעת בהמוני יהודים נאמנים. מסתבר שזו התוצאה של התחשבות בדעת הקהל, בעיקר זו שמחוץ לישראל.
ויש כמובן את מאבקם של הנאורים לשמירה על זכויותיהן של הנשים, שלא יפרידו בינן ובין הגברים באירועים המוניים, גם אם הן מאוד רוצות בכך ואפילו אם מניעת ההפרדה תדיר אותן מהמרחב הציבורי ותגרום להן להישאר בבית. ועוד לא דיברנו על "זכותן" לשרת כלוחמות שוות ערך לגברים. בקיצור, השכל הישר מתקשה להבין את מה שקורה פה, את הפער הבלתי נתפס בין הצלחות כלכליות ומדיניות ובין ההשלמה עם תהליכי הרס וחורבן ביטחוניים וחברתיים. כי הרי בזה בדיוק מדובר, בתהליכי הרס. ההצתות המכוונות בדרום הארץ ובמקומות נוספים זה הרס פיזי והמלחמה המתנהלת על זכויות כאלה ואחרות מובילות לחורבן רוחני/חברתי. ולא מתמודדים. כאילו זו גזירת גורל.
פרשת השבוע מספרת על חמש נשים שחרגו מהקונצנזוס של תקופתן; כאשר הרוב הגברי דגל בויתור על המשך המסע לארץ כנען ואפילו העדיפו לשוב למצרים, הן דוקא ביקשו לקבל אחוזת נחלה בארץ המובטחת. ה' הנחה את משה שחלוקת הארץ תיעשה ליוצאי מצרים, למרות שהם כבר מתו, שמניין היוצאים בכל שבט יקבע את חלקו בארץ, שכל אחד מיוצאי מצרים יזכה בחלק שאותו יוריש לבניו. וכאן התעוררה בעיה (במדבר כז): [א] וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה... בפני משה ובפני נשיאי העדה הן טענו: [ג] אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר... ...וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. [ד] לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.
להפנות מבט אל העתיד למשה לא הייתה תשובה מוכנה עבורן והוא העלה את הבעיה בפני ה'. ה' אמר לו שהן צודקות: [ז] כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. חז"ל מפליאים במעלת בנות צלפחד שגילו את חיבתן לארץ בזמן שהאוירה הכללית הייתה הפוכה. וזה קרה הרבה לפני שהגיעו לחלוקת הארץ בפועל, כשרק קיבלו את ההנחיות. באותו שלב שמעו שרצון ה' הוא שהארץ תתחלק ליוצאי מצרים, למרות שכבר מתו, וביקשו שלא יקופח חלקו של אביהן שהיה מיוצאי מצרים והותיר אחריו בנות בלבד. בחז"ל יש דעות שונות לגבי זהותו של אביהן, אבל לפי שתי הדעות מדובר במישהו שמסר את נפשו על האידיאולוגיה שלו.
מבחינתו, הוא אומנם מת, ידע שימות, אבל המסר שלו נקלט; מכאן ואילך כולם יזכרו אותו וידעו מה מותר ומה אסור ועל זה היה שווה לו למות, על הדאגה שלו לעתיד טוב יותר לכלל. לא פלא אם כן שבנותיו נהגו כפי שנהגו, הן קיבלו חינוך טוב בדוגמה האישית של אביהן. מיד אחרי הסיפור שלהן ה' אומר למשה שיעלה אל הר נבו וישקיף אל הארץ המובטחת שאליה הוא לא יזכה להכנס. כאן פונה משה לקב"ה ומבקש: [טז] יִפְקֹד ה', אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. משה יודע שרק הקב"ה יכול למנות מנהיג אמיתי, שכן מינוי כזה הוא למעלה מיכולתו של בן אנוש. כי המנהיג צריך להיות מסוגל להכיל את כל המונהגים מצד אחד ולתווך בינם ובין הריבונו של עולם מצד שני.
הקב"ה בחר ביהושע, משרתו הנאמן של משה, כמנהיג הבא. לכאורה, דמות חיוורת ובלתי מרשימה בעליל. אבל היא הנותנת, דוקא מי שאינו מחפש גדולה לעצמו הוא הראוי להנהיג את עם ישראל. כי המבט הוא אל העתיד; מנהיג אמיתי עושה מה שצריך לטובת העם והקשר שלו עם הקב"ה, בלי להתחשב כלל בדעת הקהל וזה אומר שעליו להיות נטול אגו לחלוטין. דומני שעל הרקע הזה אפשר להבין את המחדלים הבלתי נתפסים שנמנו בתחילת רשימה זו; המנהיגות אצלנו עושה או לא עושה, לא כל כך מתוך שיקול של טובת העם לטווח ארוך אלא משיקולי תדמית (אישית ומדינתית) בטווח המיידי. וזה ישתנה רק כאשר השיקול העיקרי יהיה טובת העם ואיכות הקשר שלו עם הקב"ה.
