ביום ששי התקיימה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל האזכרה השנתית - זו פעם ששית - לראש הממשלה
יצחק שמיר ז"ל ולרעייתו שולמית ז"ל. נשיא המדינה ראובן ריבלין, בני המשפחה, ותיקי לח"י שעוד עימנו, עוזריו ומקורביו משנותיו בראשות הממשלה ומשרד החוץ, וכמה פעילי ליכוד ומוקירי זכרו, פקדו את שתי מצבות האבן השחורות והתייחדו עם המנהיג שהעריכו והאיש שאהבו.
בשכנות לו - קבריהם של שני ראשי הממשלה האחרים:
יצחק רבין ו
שמעון פרס זכרם לברכה. יחד הם היוו את פורום ראשי הממשלה בתקופת ממשלת האחדות הלאומית (ממשלת הרוטאציה), בשנות השמונים של המאה הקודמת. שלושה יריבים פוליטיים, שהשכילו במשך שנים ספורות לקיים אחדות לאומית בממשלה אל מול האתגרים שניצבה בהם ישראל אז, וניצבת גם כיום.
ממשלת האחדות הייתה המצאה, שנולדה מכורח המציאות - נסיבות הבחירות שהולידו תיקו בין שני המחנות. אז - שלא כהיום - הליכוד והעבודה היו שתי המפלגות המרכזיות על המפה הפוליטית, ולצידן מפלגות לווין. התיקו בעיקרו היה בין שני הגושים שהליכוד והעבודה הנהיגו. האחדות הייתה גם פרי רצון מנהיגי שתי המפלגות ובמיוחד יצחק שמיר. חילוקי דעות פנימיים תמיד הדאיגו אותו יותר מכל. מעצמו ומאחרים דרש נאמנות לשליחות, סבלנות וסובלנות לזולת.
והנה דווקא הוא, הימני "הקיצוני" כביכול, העלה בכל הזדמנות את דגל האחדות הנדרשת לה לישראל, דגל השותפות בין שני מחנות פוליטיים יריבים, כאשר הוסכם להניח הצידה, ולו לתקופת ביניים, את חילוקי הדעות המובנים. הדברים המוסכמים חשובים יותר מהדברים המפלגים - נהג יצחק שמיר לומר, ובראש הנושאים המאחדים הייתה כמובן ירושלים, שכדבריו "מוסכמת על הכל, הבסיס לאחדותו הלאומית של העם היהודי".
ואכן, בכל התנהלותו חיפש שמיר את המאחד, ואכן הצליח, ככל שזה היה תלוי בו, לכונן ממשלות של אחדות. אין זו משימה קלה בעם, שידוע בשבטיו, בפיצוליו, במפלגותיו. דגל האחדות שהוא הניף - מדגיש את הצורך החשוב בה, אף ביתר שאת, בימינו אלה. אחדות במעש, לא במס שפתיים, שאינה באה על חשבון ריבוי דעות, עמדות מנוגדות, מחשבות שונות, חרות הביטוי.
דבר זה לא עמד בסתירה לעובדה, שיצחק שמיר, אולי יותר מכל ראש ממשלה אחר, חידד את מושג האידיאולוגיה ופעל רק על בסיס אותם עקרונות שבהם האמין. האידיאולוגיה הלאומית, ואם תרצו הז'בוטינסקאית, אותה ינק משחר נעוריו בבית"ר בפולין ובביה"ס העברי בביאליסטוק - הייתה הכוח המניע בשיקוליו והחלטותיו, הן במחתרת, הן במוסד והן בממשלה.
אולי משום כך רווחה האמירה המזלזלת, ששמיר שבוי באידיאולוגיה הנוקשה שלו, "איש הסטאטוס-קוו".
הוא עצמו היה מבטל בתנועת יד מזלזלת את המזלזלים בו, ואומר כי שינוי סטאטוס-קוו יכול להיות גם לרעה, לא רק לטובה. כראש ממשלה שנהג באחריות, בשיקול דעת, בזהירות לגבי כל מהלך שנקט, שמיר לא רק שלא היה איש הסטאטוס-קוו-לשמו, אלא שתקופתו רוויית הישגים שאינם זוכים עדיין להכרה מלאה. והנה איש האמונה צרופה והאידיאולוגיה יצחק שמיר, ידע להוכיח גמישות טאקטית מסוימת בכמה נושאים רבי חשיבות, הכל על-פי העניין והאינטרס הלאומי.
כך הרים את נס האוטונומיה לערביי ארץ-ישראל (כלומר, לא מדינה פלשתינית, אבל בהחלט אפשרות מלאה לשכנינו לנהל חייהם באופן עצמאי), כך הסכים לוותר למצרים על שטח טאבה משראה שאין אפשרות להתפשר עליה ("אחרי שוויתרנו על כל חצי האי סיני, נסכן בגלל קמ"ר אחד את כל הסכם השלום?"), כך ביקש למתן את קצב העלאת התנחלויות חדשות והעדיף לעבות את אלה הקיימות (גם מתוך היענות מסוימת לדרישה האמריקנית), כך מנע את הפעלת צה"ל במלחמת המפרץ (מתוך שיקול קר לחלוטין של מה עדיף לה לישראל), וכך הלך (לא נגרר, כדברי המלעיזים) לוועידת מדריד, כדי לבחון את רצון הערבים בשלום (לא היו לו אשליות בנדון) - אבל גם כדי להשמיע מעל הבימה הטקסית הבינלאומית הזאת את משנתו האידיאולוגית.
בשלוות נפש - אבל לא תמיד - הוא עמד על שלו, גם אל מול יריבים מבית (החישוקאים בליכוד) ובמחנה הלאומי (התחיה, מולדת, צומת), שניסו ללמד אותו מהי שמירת ארץ-ישראל ובניינה. כסלע איתן הוא עמד גם מול לחצים מחוץ (הבית הלבן והסטייט דיפרטמנט), ולא נבהל כאשר הודיעו לו על הפסקת הערבויות בסך עשרה מיליארד דולר לקליטת העלייה.
איש קר? - לגמרי לא. אני זוכר שתי סצנות שבהן דמעות נטפו מעיניו. שתיהן קשורות בנושא שהכי היה יקר ללבו - העלייה. הפעם האחת הייתה כשהגיעה ללשכתו משלחת "נתיב" שחזרה מבריה"מ ודיווחה על הכמיהה של היהודים לצאת ולעלות, והשנייה, כשעמד בנתב"ג, באבק וברעש, באותה יממה שבה פלטו מטוסי הענק את המוני אחינו העולים מאתיופיה...
כמעט מיליון עולים הגיעו לישראל בשנתיים האחרונות של כהונת ממשלתו. גל העלייה הגדול ביותר לאחר גלי העלייה משנות החמישים. גל עלייה ששמו של יצחק שמיר רשום עליו. בטרם נעצמו עיניו הוא עוד קיווה לעוד גל עלייה גדול - של יהודי אמריקה. לא, אין צורך להרים גבות, כמו שהורמו ב-1989, כשרמז ששערי בריה"מ עומדים להיפתח. ייתכן שכיום אנו רואים סנוניות ראשונות של עלייה גדולה מאמריקה.
לא מכבר שודרה בטלוויזיה סדרת תוכניות על ששה ראשי ממשלה - "הקברניטים". שלא במפתיע, הקברניט יצחק שמיר לא נימנה עימהם. זה חלק מאווירת-אנטי-שמיר שרווחת בתקשורת שלנו. זה חלק מהזלזול בו, שבה לידי ביטוי בין השאר בכך שעד כה ערים מעטות הנציחו את שמו, והעיר הגדולה שבה חי ובה היה ביתו, תל אביב, טרם קראה רחוב על שמו. אבל אולי זה לזכותו שלא כיכב ב"הקברניטים". והרי שמיר מעולם לא חטא בנהנתנות, בעשייה לביתו, באגו וברדיפת פרסומת. הצניעות היא שאפיינה את הקברניט הזה, איש השב ותעשה, למען מדינת ישראל וארץ ישראל. איש של מופת.
