אין אפשרות לחיות עם מצב הזוי מכל היבט יהודי בו ממשלת ישראל חתומה על הצהרה מהותית שעניינה המרכזי הוא שואה, ויד ושם, הסמכות הלאומית המוסרית ההיסטורית בתחום זיכרון השואה פוסלת את ההצרה כחוטאת לזכר השואה. זה דיסוננס בממדים טרגיים. זה לא יכול לקרות בישראל. זה קרה.
אין ברירה. חייבים לסגת. לא יד ושם. היא לא יכולה. אסור לה. היא תחדל להיות יד ושם אם תיסוג.
הממשלה חייבת להקפיא את ההצהרה. עם כל המבוכה שבדבר. אל עומת מציאות בה השואה הופכת נושא של מחלוקת עמוקה עד תהום בין יד ושם האמונה ממלכתית על שימור זכר השואה לממשלת מדינת הלאום היהודי האחראית על רציפות הקיום היהודי, אי-אפשר להשלים עם מציאות בה הממשלה מטילה צל על יד ושם ויד ושם על ממשלת ישראל. זאת קריעה.
למען ה' ולמען עמו ישראל, תודיע הממשלה לממשלת פולין כי ההצהרה נחתמה טרם יובהרו עד תום כל המהויות הנדונות. אין דרך אחרת.
דבריי אלה אינם אמורים לנגח. דבריי אלה אינם באים להטיל דופי. דבריי אלה אינם מנוסחים בטרוניה. הם דברים הבאים מליבי. הייתה פה טעות נוראה. אי-אפשר כנראה בכלל לנסח הצהרות מדיניות בנושאי שואה. אי-אפשר כנראה בכלל להיכנס לתחום הזיכרון של מה שהזיכרון צריך לשמר בטהרה. אי-אפשר להניח כי יש מחקר היסטורי חופשי וזיכרון שכולו רק מחקר חופשי. אנחנו זוכרים את אבותינו המתים בלי שום מחקר חופשי או מבוקר או מתהווה או נסגר. איננו זוכרים אותו בתוך יחסים בינלאומיים. איננו זורים אותו בתוך אינטרסים מדיניים. אנחנו זוכרים אותו כמו שאומרים קדיש. בינינו לבין המתים. ובינינו לבין המתים דואה עולם ומלואו שאי-אפשר לגעת בו בלי שמשהו נשמט ומאיים לחלן.
ממשלת ישראל היא ממשלתנו. היא תבין כי אי-אפשר לה אלא להיסוג. מוטב מיד. אסור שמחלוקת מעין זו תנסה לעלות על פיגומי הסברים שסופם קורסים. היא תעשה זאת.
