משחקי המונדיאל מתקרבים בימים אלה לסיומם, ואם יש משהו המייחד אותם ממשחקי מונדיאלים קודמים, הרי זה ריבויים של שחקני הרכישה הזרים, שכלל לא צמחו בקבוצות שאליהן הם משתייכים. הדברים הגיעו עד לידי כך ששחקני הרכישה הזרים הם אלה שנותנים כיום את הטון במשחקי קבוצותיהם.
שחקני צמרת מיתולוגיים כמו מסי, רונלדו ואיגווהין שוב אינם אלה המותירים אחריהם מורשת-משחק לשמה לדורות הבאים. את זאת עושים עתה במקומם שחקני הרכישה הזרים, כשהם מותירים אחריהם בצל את אותם שחקנים, שעד למונדיאל הנוכחי נחשבו לשחקנים הדומיננטיים בקבוצותיהם.
נדונו להישכח מן הסתם לא ירחק היום ובקצב המסחרר הזה, שבו שחקני הרכישה הם אלה שמשתלטים על קבוצותיהם, ייגזר גורלם של מסי, אינגווהין ורונלדו להישכח כמי שנחשבו בזמנם לתרומתם המכרעת של קבוצותיהם ושהקנו להן תהילה ומופת.
הדברים אמורים במיוחד בנבחרות שנחשבו עד לא מכבר למובילות, ושהעפילו בעבר הלא כל כך רחוק לצמרת המונדיאל. כאלה הן, למשל, נבחרות ארגנטינה, ברזיל וגרמניה. אלא שבמצב הנוכחי מסתמן בבירור שהשתלטות שחקני הרכישה על קבוצותיהם חוללה מהפך של ממש באופיים של משחקי המונדיאל - מהפך שלא ניתן עוד להתעלם מקיומו, כאשר שחקני הצמרת, שצמחו בקבוצותיהם המקוריות, הצליחו לא אחת לגרום לכך שקבוצותיהם זכו להעפיל למרומי אליפות המונדיאל.
עכשיו, כאמור, השתנו הזמנים מן הקצה אל הקצה. אין זאת כי אם שוב הכסף הוא זה שיענה על הכל, כששחקן-רכישה אלמוני מצליח בהינף יד אחת לתת בקבוצתו את הטון - ולא מסי, אינגוהין או רונלדו.
