תקשורת מעצבת במידה רבה את סדר היום שלנו. היקף הדיווחים ואופיים קובעים את אופי ועוצמת התגובות, שגם הן מתפרסמות בתקשורת. בעוד מקוהר הדיווחים מגוון וכולל תקשורת קווית ואלחוטית מדוברת וכתובה ותקשורת ויזואלית בעיקר מדוברת, התגובות באות לידי ביטוי בולט, במיוחד ברשתות החברתיות. מבחינה זו הא-סימטריה המהותית בין מחוללי סדר היום לבין המגיבים עליו, שרירה, קיימת ומתרחבת במהירות.
בניגוד למה שחושבים רבים מאתנו, הקווים המנחים את פעילות המדיה לסוגיה אינם מעוגנים ב"צדק המוחלט", בדיווחי אמת מבוססים, בנושאים החשובים ביותר לרוב הציבור או בשאלות מוסריות עמוקות-חקר. הם מעוגנים בשאלה מה יתסיס את הציבור, יגרור אחריו שטף עצום של תגובות ותגובות שכנגד ויעצים את "הרייטינג". הרייטינג, כידוע, קובע את ערכו המסחרי של ערוץ תקשורת וכאן קבור תמיד הכלב. הרייטינג הוא גם מקור הריקבון החמור ביותר שאנו מוצאים בתפקודי ענפי התקשורת לסוגיהם. לפיכך, לדעתי, הגיע הזמן לבחון מקצועית וערכית את שאלת לגיטימיות השימוש ברייטינג כאמצעי להכוונת התנהלותו של הענף כולו.
מבלי להיכנס כאן לדיון מדוקדק בשאלה זו, אני מבקש להצביע על הניגוד הקוטבי הקיים בין טיעוני המדיה בדבר היותה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", לבין התנהלותה בעיקר ככלב של הדמוקרטיה כיום.
בעלי ערוצי תקשורת רוכשים בהם שליטה, מפני שהם שואפים להשפיע באמצעותה על דעת הקהל ולהשיג לעצמם או לפטרוניהם ושותפיהם לעמדות או לאינטרסים עמדת השפעה או מה שחמור יותר - עמדת שליטה. במקרים אלה, הם משלמים מראש כספים גדולים, ובחשאי, עבור רכישת השליטה ומפצים עצמם ביד רחבה כאשר הרייטינג מעלה את ערך הנכס או ריווחי הפרסום ממנו או את שניהם. המדיה לדידם אינה ייעוד או עיסוק אמיתי, אלא אמצעי לקידום מטרות אחרות והפעלתו ככלי מניפולטיבי נגד הציבור, היא לא רק הטעיה והזניה של המכשיר כי אם ראשיתה של שרשרת שחיתויות
1 שפעמים קשה לזהות עד היכן ועד כמה היא מגעת.
תומכים פיננסיים בעלי ערוצי תקשורת שמוקד עיסוקם והתמחותם היא המדיה, בין אם המוטיב היסודי הוא אהבת הנושא והבנה בו ובין אם הוא ירושת אבות, "תקועים" במרחב הקיברנטי. אם חפצים הם לשרוד, דינם הוא כדין כל עסק אחר: עליהם להגדיל את רווחיהם מענף זה. לשם כך הם יכולים להגדיל את מחזור העסקים
2, להתייעל או למצוא תומכים פיננסיים שמוכנים להשקיע בעסק, בתמורה ל"שירות" שיקבלו ממנו. בסיכומו של דבר, אלה ואלה עשויים להגיע לאותו מצב בדיוק. הם מפסיקים להיות אנשי מקצוע שמספקים לציבור מידע אמין ואוביקטיבי, אינם לוחמים למען הדמוקרטיה ואינם נאבקים ללא פשרות למען צדק נטול פניות. הם מכשיר בידי בעלי-הון, שפעולתם מוכוונת אינטרסים - הגדלת הונם או החזר השקעותיהם עם רווח גדול ככל האפשר או שירות מטרות אחרות - פוליטיות, כלכליות או אידיאולוגיות, שבחלק מהמקרים הן עצמן אינן אלא ערוץ עוקף בקורת ציבורית, להשגת המטרה הראשונה.
המדיה חוצת הגבולות והחוקים, הבקרה והשליטה הציבוריים, היא כיום אחד הביטויים המובהקים ביותר לסכנות הגלובליזציה. ענקי התקשורת והתקשוב החדשים, הופכים מבחינה זו, בהדרגה אך בהתמדה, ל"שליטי העולם דה-פקטו". התהליך מתרחב במהירות בין היתר על-ידי רכישת אמצעים קטנים וישנים יותר על-ידי כוחות גדולים ומשפיעים יותר - והקונגלומרציה חוגגת.
חברות כ"אפל", "פייסבוק", "גוגל", "
מיקרוסופט", IBM וכו', מדגימות היטב עניינים אלה. גם בישראל אנו נתקלים בתופעות דוגמת "ידיעות אחרונת",
הארץ,
ישראל היום ואחרים, שפועלים באותה דרך ולאותן מטרות עקרוניות. קל עוד יותר לראות את ההשפעות העולמיות העצומות והמתעצמות של קונגלומרטי התקשורת הגדולים, למשל: במאבקם מול ממשל טראמפ בשירות הליברליזם הפונדמנטליסטי והמפלגה הדמוקרטית, או בעימותים החוזרים ונשנים בין פייסבוק לסינים מצד אחד ולקהילה האירופית מן העבר האחר. לקונגלומרטים הגדולים, עם שווי שוק של 250 מיליארד דולר ויותר (עד קרוב לטריליון דולר), יש כיום עוצמות כלכליות של מדינות בינוניות ויותר שהושגו באמצעות שימוש בטכנולוגיות של עיבוד נתונים מבוזר ובמאגרי נתונים ענקיים שהולכים וצומחים במהירות.
מבלי שנרגיש בכך במיוחד בחיי היום-יום, ענקי תקשורת אלה ובעקבותיהם ענקים כלכליים בנוסח "
אמזון", מחליפים את המשטרים הדמוקרטיים, דווקא במדינות הדמוקרטיות, בשלטון אוטוקרטי מסוג חדש:
שלטון הענקים הארגונים הכלכליים הגלובליים. הריבון בפועל דומה שהגיע הזמן שהפרלמנטים במדינות הדמוקרטיות, כל עוד אינם שבויים מכל וכל בידי כוחות גלויים וסמויים אלה, יתיישבו על המדוכה ויטכסו עצה כיצד לבלום, לרסן ולבקר באופן שוטף ויעיל את פעולתם של אירגונים אלה.
חקיקה יעילה היא למעשה הכלי היחיד העומד לרשות נבחרי הציבור במדינות הדמוקרטיות, בין היתר מפני
שהם הריבון בפועל. יש לשמור על כלי זה מכל משמר.
האתגר האמיתי הוא כיצד לפעול בכלים דמוקרטיים מדינתיים לריסון סיכונים גלובליסטיים רב-לאומיים, שאינם מדינתיים.
בכל מאבק מסוג זה, חייבים לזכור את יכולתם והשפעתם של הענקים להשפיע גם "במרחב המחוקק" באמצעות לוביסטים גלויים וסמויים ושאר אמצעי שכנוע מוכרים: כסף, שווה-כסף, מין, ואידיאולוגיות אקסטרימיסטיות. האחרונות פועלות לרוב בשני ערוצים: דרך עיוות או שיכתוב של התודעה ולחץ של טרור
3.
המציאות הישראלית אינה שונה מבחינה מהותית מהמציאות בדמוקרטיות אחרות, אלא בפרטים בהם היא מבטאת עצמה ובשכיחות. הדמיון הגדול ביותר קיים בין ישראל לארה"ב, משום ששתי מדינות אלה נאבקות כיום על עיצוב מחדש של הנרטיב הלאומי שלהן - ארה"ב אחרי 242 שנות עצמאות וישראל אחרי 70 שנה. בשני המקרים המאבק הוא על
בחירה בין נתיב לאומי שאבן היסוד שלו היא המדינה והלאום, לבין נתיב גלובליסטי-אינדיבידואלי, בו נדחקת המדינה לשוליים והאידיאה המובילה היא זכויות הפרט, רב-תרבותיות, עולם ללא גבולות ושלטון האירגונים הבינלאומיים והרב-לאומיים.
בקרוב נלך לבחירות ורצוי שאזרחי ישראל יהיו ערים לשיקולים אלה בבואם לקבל את החלטותיהם בקלפי. להחלטות אלה תהיינה השפעה עצומה על העתיד הקרוב ועוד יותר גדולה על הרחוק. בבחירות אלה, שיקול הדעת הציבורי, שבשנתיים האחרונות היה נתון לשטיפת מוח פוליטית אינטנסיבית מצד גורמי אופוזיציה למדינה מבית ומבחוץ,
יהיה נתון ללחצים אדירים של תקשורת מגויסת ובעלת אג'נדה, שטובת הציבור לא תמצא בה במקום הראשון.
