X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
אנחנו עַם שאוהב לחלוק האחד על השני זו תרבות הוויכוח שירשנו ושכללנו, דור אחר דור שווה לזכור זאת כשהשיח הציבורי מתלהט, ונביאי זעם למיניהם משווים אותנו לגרועות שבאומות העולם
▪  ▪  ▪
הוויכוח בתוכנו מעולם לא הסתיים [צילום: קורינה קרן/פלאש 90]

בכל פעם שהשיח הציבורי מתלהט, והצדדים היריבים בעם מטיחים זה בזה האשמות, מגיעים חכמים בעיני עצמם ומזהים תהליכים המזכירים להם שנים אפלות באירופה, תוך שהם זועקים שהדמוקרטיה בסכנה ומדובר ב"הסתה". האמת היא שמי שמכיר את תקופת חיבת ציון, העלייה הראשונה והעלייה השנייה - עשרות שנים לפני מלחמת העולם הראשונה - יכול להביא טקסטים קשים לא פחות של ויכוחים בין סיעות שונות בתוכנו. ממתי ויכוחים בין יהודים מעידים על סכנה לדמוקרטיה?
אפשר ללמוד המון על תרבות הדיון והוויכוח בכל עם, על-פי עיון בסיפורים המכוננים שלו - אלה הסיפורים שהעם שב ומספר שנה אחר שנה, והם עוברים במסורת ומהדהדים בלבושים שונים ביצירות של כל דור. זה לא רציני להתייחס לציבור כלשהו, רק לפי הצהרות הנשמעות ברגע מסוים, אלא נכון להתעמק במאגר הדימויים והדמויות, השירים והסיפורים, המכוננים את "כוליותו", מלוא האישיות ההיסטורית של העם. דומה הדבר לבחינה פסיכולוגית של אישיות פרטית: כדי להכיר אדם לעומק, חובה להתעמק גם בחלקים הביוגרפיים, הלא גלויים, הלא מודעים.

שבוע הספר מאחורינו. "הספר" הוא שם קיבוצי להמוני הספרים הנכתבים ונמכרים, אבל אני שומע פה גם את המקור לכל הספרים, ה-ספר בה"א הידיעה, שעל שמו אנו נקראים "עם הספר": התנ"ך. זו תחנת הכוח התרבותית והרוחנית המזינה את כל ענפי הכתיבה העברית לדורותיה, כמו תחנת כוח גרעינית המאירה מיליוני בתים.
אנחנו משתמשים לא אחת במונח "אלפי שנים", וליבנו גס בו. אבל במקרה הזה באמת מדובר באלפי שנים, שבהן שבנו וסיפרנו לעצמנו את הסיפורים העתיקים הללו. אני לא מתייחס עכשיו לכך שלמדנו משפט והלכה ומנהגי חיים מהספר, והמשכנו ממנו לאוצר הטקסטים האדיר ששום אומה לא העמידה מעולם לצאצאיה כפי שזכינו אנו. אני מדבר על הסיפורים עצמם. מי שחוזר ומספר אותם פעם אחר פעם, מבטיח שהם ייכנסו לזרם הדם שלו ושל צאצאיו.
אז איזו תרבות של ויכוח נשקפת מהסיפורים העתיקים הללו - טוטליטריזם? שנות השלושים באירופה?
רק בשבוע שעבר קראנו שוב בפעם המיליון על קורח ועדתו שקרא במדבר תיגר נגד מנהיגותו של משה וערער על כהונתו הבלעדית של אהרן אחיו. הסיפור נדרש ופורש לעייפה, וכמו בכל סיפור ידוע, הוא כבר נקרא עם סופו הטראגי.
אז כדאי לעצור בתחילתו ולראות שהמקרא מספר לנו שאפילו משה, המנהיג, המחוקק, הנביא ושלל התארים הנוספים, לא זכה למעמד אבסולוטי בקרב עמו. "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" מטיח בו קורח. החזרה על הסיפור לא נועדה רק להמחיש את נזקי ה"מחלוקת שאינה לשם שמיים", כדברי חז"ל; היא מנכיחה בתרבות שלנו את המחלוקת עצמה כאירוע מתמשך. אנחנו עַם, שאוהב לחלוק האחד על השני עוד משחר היותנו.

המלך הראשון, שאול, נמשח למלוכה בידי שמואל הנביא בשם האלוהים: "הלוא כי מְשָׁחֲךָ ה' על נחלתו לנגיד (מלך)". אבל זה לא מספיק. שמואל אוסף את העם לגלגל, ועורך טקס שבו עולה בגורל שם השבט הנבחר, ואז מטה האב והמשפחה, עד שמגיעים לשאול ולקריאה "יחי המלך".
גם אז לא כולם קיבלו אותו, והוא נדרש להוכיח את עצמו בהגנה וביטחון עד שיתקבל כמנהיג לגיטימי. מלכי יהודה וישראל לא היו מעולם מלכים אבסולוטיים, כפי שהיו, למשל, מלכי אירופה (שינקו את מעמדם מהמלוכה בתנ"ך). למרות הגינונים, מלך ישראל היה ראש האזרחים; לא יותר. הסמכות הפוליטית הייתה תמיד נתונה לערעור.
אבל מה לנו ולמלך בשר ודם, אם בספר היסוד העתיק ביותר של האומה, "בראשית", מופיע אחד הסיפורים הפנטסטיים שסופרו מאז ומעולם בתרבות העולמית. אבי האומה, אברהם, מתווכח עם אלוהים על החלטתו להשמיד את הערים סדום ועמורה. לא סתם מתווכח; מוכיח אותו: "האף תספה צדיק עם רשע?" או: "חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" על-פי כל קנה מידה, זה סיפור מדהים. אדם בשר ודם מערער על החוכמה האלוהית, מציב מולה תביעה מוסרית ומנסה לשנות את גזרת האל.
גם הנביא ירמיהו מזמין את אלוהיו למשפט: "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ..." והוא לא האחרון לעשות זאת. אם האל לא חסין אצלנו מוויכוח על גזרותיו והנהגתו, אז על אחת כמה וכמה מנהיגים בשר ודם. מכאן נגזרת תפישה שלטונית שאינה אבסולוטית, אלא נתונה לוויכוח מתמיד ולסכנת ערעור עליה ועל החלטותיה.
השוו עם תפישת האל באיסלאם, למשל. לא קיימת אפשרות לערער או להתווכח עם אללה. האל הוא אבסולוטי גם מצד יחס הנבראים אליו. האיסלאם כשמו כן הוא: כניעה מוחלטת לאל. מכאן שאבי המשפחה בתרבות המוסלמית הוא שליט אבסולוטי של נשותיו וילדיו, ומהגרעין המשפחתי אל השבט והחברה והעם - המנהיג בתרבות המוסלמית הוא שליט יחיד, שלכל הפחות מופיע כלפי נתיניו כשליט אבסולוטי.

לא פעם אני חושב על השם "ישראל", שניתן לראשונה בבראשית ליעקב, לאחר מאבקו עם המלאך: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל; כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים - וַתּוּכָל". בסדר, יעקב שָׂרָה - כלומר, נאבק, נלחם, התמודד - עם המלאך באותו לילה, ועם לָבָן (אבי נשותיו) בשנים שקדמו לזה - ויכול להם. אבל שמות, במיוחד בתנ"ך, יש להם משמעות החורגת מעבר למקרה מסוים. מדובר בקריאת עומק של האדם, התוויית תו נצחי עליו באמצעות שמו.
אנחנו נקראים "ישראל" מאז. זה כרטיס הביקור שלנו. ומה הוא אומר: בתוך השם נמצאת התמודדותנו המתמידה עם האֵל, עם סמכותו, עם תורתו, רעיונותיו. כאילו העידה התורה, עוד בראשית היווצרותנו, שלעולם לא נקבל סמכות כמובנת מאליה, לעולם נתווכח לא רק עם אנשים אלא גם עם אלוהים. ומי שמתווכח עם אלוהים, לא יסכים לעולם לשלטון בשר ודם טוטליטרי. גם אם לא כינו אותה כך בתולדותינו, התרבות הדמוקרטית היא אפוא חלק בלתי נפרד מזהותנו ההיסטורית כציבור ואומה.
זו תרבות הוויכוח שירשנו מאבותינו ושכללנו אותה. פתחו דף תלמוד - אם מקור הטקסט הזה נובע מתפישה דתית אבסולוטית, הרי לכאורה, היינו צריכים לקבל טקסט עם הוראות ברורות שאין לערער אחריהן. אך התלמוד הוא ההפך הגמור מזה. כל הנחת יסוד מותקפת, וכמעט כל דעה מוצגת עם החולקים עליה (ואם אין מחלוקת בטקסט עצמו, תתגלע המחלוקת בדורות הבאים).
הדברים הם רק קצה קרחון של תופעה תרבותית כבירה, אך זיכרו אותם כשתשמעו "נביאי זעם" בעיני עצמם מזהירים אותנו מ"תהליכים" ומשווים אותנו לגרועות שבאומות. ייתכן שהם לא מכירים את הדברים שהבאתי, אבל ייתכן גם שלא הדמוקרטיה עומדת בראש מעייניהם, אלא רצונם לסגור את הדיון הציבורי סביב תופעה כלשהי. כפי שראינו, הוויכוח בתוכנו מעולם לא הסתיים.

פורסם במקור: ישראל היום (21.6.18)
תאריך:  11/07/2018   |   עודכן:  11/07/2018
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
סכנה לדמוקרטיה? שטויות
הודעות  [ 3 ] מוצגות  [ 3 ]  כתוב הודעה 
1
אידר, אתה נותן יותר מידי קרדיט
אפ  |  13/07/18 22:43
2
כרגיל, אידר מטעה...
אידר בשמו של ביבי  |  14/07/18 16:48
3
נעים לחלוק גם עליך!
חשדנית  |  14/07/18 22:23
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
דרור אידר
הניסיונות לייצר משא-ומתן ברוח מערבית, כפי שצרפת ואנגליה למשל עשו לאחר מאות שנות איבה, הוא ניסיון להפגיש בין קווים מקבילים    מונחי היסוד של העולם המערבי שונים ממובנם בעולם הערבי: זמן, אדמה, שלום, הסכם, הפרה של הסכם, חוק המדינה מול חוק השבט, שלטון העם, זכויות אזרח, מיעוטים ועוד
פרופ' אפרים ענבר
ככל שזיכרון השואה הולך ונמוג, האנטישמיות המסורתית ההופכת לעמדה אנטי-ישראלית כבר אינה נחשבת לבלתי תקינה פוליטית
ד"ר רון בריימן
לצבועים מן השמאל הקיצוני בקרבנו יש לומר: א. השמאל הקיצוני בישראל מסוכן יותר מאשר הימין באירופה. ב. הימין באירופה פחות אנטי ישראלי ופחות אנטישמי מאשר השמאל באירופה וממדיניות האיחוד האירופי המתפורר. ועוד: מדוע, מנקודת ראות של גזענות וזכויות אדם, לא ייתכן יישוב שבו ערבים אינם רשאים להתגורר, אבל ייתכן שייתכן שיהיו חבלי ארץ שלמים שבהם יהודים אינם רשאים להתגורר, וזה לא ייחשב כגזענות אלא כליברליות, כנאורות וכשלום?
יוני בן-מנחם
מצרים מחדשת את תפקידה כמתווך האזורי בין ישראל לחמאס ובין פתח לחמאס ומחזקת את מעמדה    מחמוד עבאס יביא את נושא מדיניות הרש"פ כלפי רצועת עזה לדיון במועצה המרכזית של אש"ף בחודש הבא
יעקב עמר
יואיל הקורא להתעלם מדעותיו הפוליטיות של "הנשיא" ולהתבונן בשקר הנשיאות ללא מורא    ימין או שמאל יסכימו כי כספי ציבור בסכומי עתק שכאלה יכלו לשמש למטרה נאותה יותר מאשר ההצגה הפוליטית הקרויה "נשיאות"
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il