המלך הראשון, שאול, נמשח למלוכה בידי שמואל הנביא בשם האלוהים: "הלוא כי מְשָׁחֲךָ ה' על נחלתו לנגיד (מלך)". אבל זה לא מספיק. שמואל אוסף את העם לגלגל, ועורך טקס שבו עולה בגורל שם השבט הנבחר, ואז מטה האב והמשפחה, עד שמגיעים לשאול ולקריאה "יחי המלך".
גם אז לא כולם קיבלו אותו, והוא נדרש להוכיח את עצמו בהגנה וביטחון עד שיתקבל כמנהיג לגיטימי. מלכי יהודה וישראל לא היו מעולם מלכים אבסולוטיים, כפי שהיו, למשל, מלכי אירופה (שינקו את מעמדם מהמלוכה בתנ"ך). למרות הגינונים, מלך ישראל היה ראש האזרחים; לא יותר. הסמכות הפוליטית הייתה תמיד נתונה לערעור.
אבל מה לנו ולמלך בשר ודם, אם בספר היסוד העתיק ביותר של האומה, "בראשית", מופיע אחד הסיפורים הפנטסטיים שסופרו מאז ומעולם בתרבות העולמית. אבי האומה, אברהם, מתווכח עם אלוהים על החלטתו להשמיד את הערים סדום ועמורה. לא סתם מתווכח; מוכיח אותו: "האף תספה צדיק עם רשע?" או: "חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" על-פי כל קנה מידה, זה סיפור מדהים. אדם בשר ודם מערער על החוכמה האלוהית, מציב מולה תביעה מוסרית ומנסה לשנות את גזרת האל.
גם הנביא ירמיהו מזמין את אלוהיו למשפט: "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ..." והוא לא האחרון לעשות זאת. אם האל לא חסין אצלנו מוויכוח על גזרותיו והנהגתו, אז על אחת כמה וכמה מנהיגים בשר ודם. מכאן נגזרת תפישה שלטונית שאינה אבסולוטית, אלא נתונה לוויכוח מתמיד ולסכנת ערעור עליה ועל החלטותיה.
השוו עם תפישת האל באיסלאם, למשל. לא קיימת אפשרות לערער או להתווכח עם אללה. האל הוא אבסולוטי גם מצד יחס הנבראים אליו. האיסלאם כשמו כן הוא: כניעה מוחלטת לאל. מכאן שאבי המשפחה בתרבות המוסלמית הוא שליט אבסולוטי של נשותיו וילדיו, ומהגרעין המשפחתי אל השבט והחברה והעם - המנהיג בתרבות המוסלמית הוא שליט יחיד, שלכל הפחות מופיע כלפי נתיניו כשליט אבסולוטי.