בעוד ההורים משתכשכים בביצה השכונתית - ה"פייסבוק", מנהלים ומתנהלים ברוב מרץ ועניין ברשתות האינטרנטיות, הרי שהילדים כבר מזמן נטשו והם מנווטים בכישרון ובידע מפליאים ברשתות ובאפליקציות החדשות, ולעתים גם מסתבכים שם.
חיי העשיה והפעילות החברתית-משפחתית-כלכלית-ביטחונית וכו' כו' של העולם נחלקים לשניים: בטרם המצאת המחשב האישי – ולאחריו. ומכאן נוצרו שני מושגים:
יליד דיגיטלי – אותם שנולדו לאחר שנת 2000, השנה בה זכה המחשב האישי לתפוצה גבוהה, ואלו שנולדו לאחר שנה זאת, שנולדו לתוך מציאות בה המחשב והדיגיטל מלווים כל שלב בחיינו ואף מכוונים אותו.
מהגר דיגיטלי - אלו שנולדו לפני שנת 2000 והם מכירים מציאות אחרת ולומדים, רובם די מהר, להסתגל לחיים הדיגיטליים העכשוויים.
את המושגים טבע מרק פרנסקי בשנת 2001.
ובעוד ההורים המעודכנים מנהלים את חייהם בדיגיטל ומשתכשכים בביצותיהם החברתיות, משוטטים שם גם הילדים. וילדים, כילדים, סקרנים ומתעדכנים, וההורים לא תמיד עומדים בקצב ויודעים הכל. כי בעוד בטרם המצאת הדיגיטל הזה, יכולתם לשמור את הילד בביתכם/מבצרכם ולנוח בשקט, הרי היום כשתנוחו הילדים יוכללו לשוטט בחוץ מתוך הבית עצמו. ביתם כבר אינו מבצרם.
שירה המקסים של המשוררת/הסופרת עירית אבני כהן: לִפְנֵי לִפְנֵי, כְּשֶׁאָסַפְתִּי מֵחוּג גֻּ׳וּדוֹ
אֶת יֶלֶד הַמוֹגְלִי שֶׁלִּי
הוּא קָפַץ לְתוֹךְ שְׁלוּלִית
וּבִקֵּשׁ שֶׁאֶסְתַּכֵּל
אֵיךְ הוּא דּוֹרֵךְ עַל הַיָּרֵחַ
עַכְשָׁו אֲנִי אוֹסֶפֶת מֵהַוְוטְסְאַפּ
אֶת יֶלֶד הַמוֹגְלִי שֶׁלִּי,
הוּא קוֹפֵץ בֵּין מַנָאְלִי לְסְפִּיטִי
וּמְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא אֶדְאַג
כְּשֶׁהוּא דּוֹרֵךְ בְּאֵין קְלִיטָה
אָז אֲנִי שׁוֹלַחַת הוֹדָעָה
לְבַּאגִירַה וְבַּאלוּ -
עֵרִים?
..
עירית אבני כהן (c)
עם האינטרנט והאפשרויות אנחנו התחלנו. אחר כך בני נוער והצעירים יותר... והגיל יורד ויורד... והיום כמעט כולם כבר שם, משוטטים להנאתם. פחות להנאת ההורים. זה לא שמבוגרים לא עם העיניים למסכיהם הפרטיים...
תמונת מצב: אבא מגיע הביתה, אומר שלום לאמא, מנענע בראשו לילדים העסוקים בבניית מגדל וראשו בתקרה כמעט, כי בדיוק משהו רוטט לו שם בכיס הוא מוציא נלהב את המכשיר שלו ומביט מי הפונה. זה בסדר. הוא עונה. מביט בהתנצלות כאילו אל ילדיו אל רעייתו. מתיישב בנחת על הספה ופותח בדיאלוג ארוך ושמח.
אמא והילדים ממתינים כמה רגעים כדי לשתף ולא בפייסבוק. כמה חוויות מחוויות היום. מי עשה מה. מי קנה מה. מה מתבשל בסיר. מה שלומנו. ככה, שיחות משפחה... אבל זה לוקח זמן ואת המצב מציל הטלפון הצוהל של אמא בצילצולו הקולני המבשר כי הנה רוצים אותך! אמא לוקחת את המכשיר, לוחצת על מקש: "אני פה" ופונה לחדרה לדבר בפרטיות.
ברחוב - אישה עם תינוק בעגלה או בידיה מצחקקת ומפטפטת או שולחת הודעות והתינוק? הוא רואה וקולט... "תינוק בן יומו הוא כמין מחשב אלקטרוני קטן, המצפה שיתכנתו אותו. והוא מסוגל ללמוד כל אשר ילמדוהו, מדיבור בשפה משובשת ועד לאמונה בדעות מרושעות. התינוק הוא חסר אבחנה בדיוק כמו המחשב. אין לו כל אפשרות להבחין בין טוב ורע" (האדם האלקטרוני/ מייקל ק'ריצ'טון).
ועכשיו מביטים המבוגרים בילדים ותוהים: הם לא יודעים לעשות משהו אחר? למשל הקלאס, חמש אבנים, חבל וחוויות אחרות מימים קדומים?
אחרי שבנינו להם עולם מתקדם עם אפשרויות תקשורת ומשחקים והכל בכף ידם הם מנצלים את היכולות האלו ובהחלט מסוגלים גם ללמד אותנו דבר או שניים. הם משוטטים במקומות שעל חלק מהם שמענו ועל חלק אחר אנחנו נחפש מידע בגוגל: מה זה למשל "גיימינג"? או סנאפצ'פ? כי כמעט כל הילדים שם. ואולי במקומות נוספים עליהם עדיין לא שמענו.
באוטובוס, ברחוב, בבית, במסיבות, הם יושבים עם הטלפון, ולא חשוב איזה דור הוא. הטלפון, זאת אומרת. הם מדברים, צוחקים, מספרים, משתפים ומתנתקים מהסובב אותם. אפשר לראות אותם בקבוצות בזמן הפסקה בבית הספר, בנסיעות משותפות באוטובוס, כל אחד והחיים הפרטיים שלו, כל אחד והטלפון שלו. ואם אתם אינכם מהזן הזה שמדבר בטלפון ארוכות אתם תשבו ותמתינו בסבלנות.
הם מאזינים לשירים ורואים סרטים וקליפים ביוטיוב, מעלים ומשתפים סרטונים במיוזיקלי (musical.li) מעלים תמונות באינסגרם, מלייקים ומגיבים, מתגלגלים מצחוק מול אפליקציות משעשעות – הסנאפצ'פ, או מרוכזים מאוד בכל ה"גיימינג". אלו מול אלו הם יושבים ביחד ובאמת כל אחד לחוד. לגמרי! כל אחד והאייפון, סמארטפון שלו. והקשר ביניהם הוא במדד הלייקים.
הרשתות החברתיות מספקות חיבור לרשת, אך לא חיבור נפשי-חברתי. הן לא באמת נותנות מענה לבדידות הפושטת והולכת ומגבירה את הצורך להגיד עוד משהו בטלפון, בצ'טים. לכתוב סטאטוס חדש. להעלות תמונה חדשה, ואז להמתין בציפייה ובמתח מורט נשמה: כמה לייקים יהיו? כמה תגובות? להתחרות בסטטוסים פופולריים. אין מנוח. אין שלווה.
ולאט-לאט צומח דור המנותק מן הקורה סביבו ומתרכז בשארית כוחותיו הנפשיים לחיבורים הווירטואליים בתקווה למענה, לשמחה, לקשר, ליחס, למשהו... זה לא קורה כל הזמן. וההמתנה והמתח מגבירים את הלבד. ואז מחפשים עוד מקום. עוד רשת להתחבר. כל זה מערער את הנשמה ויוצר בועה פרטית לכל אחד. בועה שכבר לא בטוח שרוצים לצאת ממנה כי לא מכירים משהו אחר.
יש בתי ספר היוצאים למלחמת חורמה נגד תופעת האייפונים, טלפונים וכל השאר. המאלצים את התלמידים להביט זה בזה. הם אוספים טלפונים בתחילת היום והילדים נאלצים להסתדר בחיים האמיתיים. להתקבץ ולהביט בעיניים זה בזה ולא במסכים המהבהבים ללא סוף. ויתכן שזה יהיה תפקידם העיקרי של בתי הספר בשנים הקרובות. ללמד את הילדים חברה. ובמקביל – ללמד אותם לחיות לצד האינטרנט הרשתות והאפליקציות ולא בתוכם.
כל זאת בעוד התקשורת קורצת לנו עם עוד מכשירים משוכללים ומדהימים שהדעת לא צפתה, שהדמיון לא שיער. וכך, תוך קריאת מאמרי זעם ותסכול נגד המחשבים החדשים, הסמארטפונים למיניהם. מול הקריאות להינתקות ולהשתחררות מכל הווירטואלי הממכר הזה, והתחברות למציאות, אנו קוראים במקביל, בדיוק באותו האתר, באותו דף אפילו, כתבות המספרות לנו ניסים ונפלאות על הדור הבא והמופלא. הדור החדש של המחשבים והטלפונים החדשים.
אז איך אפשר להתנתק?! והאם צריך להתנתק? הפתרון כמובן הוא – מידתיות. לחנך לשימוש נכון ויעיל באינטרנט. לחנך לזמן מוקצב, ללמד על המגבלות, על הסכנות, גם על האפשרויות הטובות המועילות.
אנחנו הרי יודעים שעם אפליקציות מסוימות נוכל למנף את עצמנו. חלק מהילדים גם הם כבר יודעים. הם דור העתיד שיגלה לנו ולהם הרבה אפשרויות חדשות ומפתיעות. הם אלו שיפתחו אפליקציות ואפשרויות חדשות.
אם לא יסתבכו ברשת אם לא ילכדו באחד החורים השחורים ויפלו בהם חלילה, כי עם היתרונות והאפשרויות שמעניקה לנו הווירטואליה הזאת, הגלובליות העולמית, האפשרויות התקשורתיות, השיתוף הנרחב, רבות הבעיות שצצות עם הרשתות והאפליקציות הרבות.
וכך מסכמת ומדייקת גאיה טל, ילידה דיגיטלית מובהקת וצעירה שצמחה בתוך שדה הווירטואליה הזה, את הבעיות עם הרשתות החברתיות: "בעיקר החשיפה להמון תכנים שלא מתאימים לבני נוער, השאיפה לשלמות מוגזמת (רמת חיים וגוף) והצורך האובססיבי לתעד הכל".
