הסכיתו ושמעו, אספר לכם סיפור על חוטב עצים וארנב, ועורב שחור. חוטב העצים לקח על עצמו עבודה בבירוא יערות, בשממה שמעבר לאגם, במרחק שמונה קילומטרים מהכביש. אזור של קו פרשת מים, שממה מיוערת וקודרת, אבל שילמו לו תמורת העבודה, והארנב שלו לא נאלץ לחיות בשטח מיושב. חוטב העצים התגורר בסוכה לצד ביצה רחבת ידיים, בקצה חלקה קטנה של יער אורנים. פעמיים בשבוע ביקר בכפר הקרוב ביותר, שם קנה אוכל וטבק ושאל ספרים אחדים מספריית המועצה המקומית. באותה תקופה קרא הרבה ספרים טובים. תנאי המחייה שלו היו נחשלים ביותר. העבודה הייתה קשה, אבל מצאה חן בעיניו: הוא חש שכוחותיו מתעצמים והולכים.
חוטב העצים דיבר אל הארנב בקול, והארנב הקשיב לו בנאמנות, אף שלא הבין מאומה. חוטב העצים הקים מדורה לפני הסוכה, התבונן ביער ובעונות השנה המתחלפות וישן בלילות, ערני כחיית היער.
צרה אחת הציקה לחוטב העצים למן היום הראשון שהגיע אל אותה שממה, זרועת ביצות, שרב וגשם שלג. תכף כשהקים את מחנהו הצנוע בין האורנים שיבשו על אחת מרצועות הכבול שבביצה, התיישב במקום גם הרע בעופות היער, העורב השחור.
העורב השחור עופף בשרב ובגשם שלג, רזה, כנפיו רטובות, חג כמה פעמים מעל לרצועת הכבול, וכשהבחין שאיש אינו רודף אותו, נחת על עץ בקרבת חוטב העצים, וניער מעליו את השלג הלח ככלב חולה שיגרון. המחזה היה עגמומי מאוד. חוטב העצים הביט בציפור וחש חמלה מכמירת לב כלפי היצור. ניכר בה, בציפור המקרטעת ההיא, שבזמן האחרון חייה לא עברו עליה בנעימים. ברייה עלובה שכמותה.
בערב שלמחרת, כשחזר עייף מן היער, והתחיל להכין לעצמו ארוחת ערב, הוכה תדהמה. תרמילו שהושאר פתוח על רצפת ענפי האורן בסוכה, נפל קורבן לביזה. כמויות מזון גדולות נעלמו מהתרמיל: רבע קילו חמאה, קופסת שימורים כמעט מלאה של תערובת בשר בקר וכמה וכמה פכסמים. היה ברור שהאחראי למעשה הנפשע לא היה אלא אותו בעל-כנף אומלל, העורב השחור שיום קודם-לכן עורר רחמים והשתתפות בצער.
במקורו הגרום קרע את אריזות המצרכים, פיזר את המזון סביב והעביר כנראה חלק ממנו למחבואו, שעליו ידע רק הוא לבדו. העורב השחור ישב על צמרת אורן גבוה, ממש ליד הסוכה. צידו השני של האורן היה מכוסה כולו בכתמים שחורים מבריקים: אין זאת אלא שהעורב עשה זה עתה את צרכיו. הארנב היה קצת חסר מנוח - העורב בוודאי הציק לו כשחוטב העצים היה בעבודה.
חוטב העצים יידה בעורב אבן, אך לא קלע. הציפור חמקה בתנועה אדישה, ואף לא טרחה לפרוש את כנפיה. היא עברה לעץ אחר רק כשחוטב העצים רץ אל הגזע והתחיל להכות בו בגרזנו. רובה היה יכול לפתור לו את הבעיה, אבל לא היה לו רובה.
חוטב העצים פתח קופסת שימורים חדשה, צלה את הבשר על האש ואכל אחדים מן הפכסמים שעוד נותרו לו, יבשים. בשעה שאכל את ארוחתו, שנעשתה דלה בעל כורחה, הסתכל על העורב היושב על ענף העץ ודימה לשמוע אותו משהק. כעס שחור, עיוור, השתלט עליו, ולפני שהלך לישון הניח את התרמיל למראשותיו. הארנב קיפץ מאחורי ראשו ונשכב לישון לידו, מתחת לתקרת הסכך הלח של סוכתו.
בבוקר כיסה את תרמילו בזהירות בענפי האורנים של הסוכה, אחרי שווידא שרצועות התרמיל הסגור מהודקות בקפידה. כשחזר בערב למחנהו, שוב הפתיע אותו ההרס. העורב הסיט את ענפי האורנים הצידה, גרר את התרמיל הלאה מתחום המדורה הרמוצה וקרע אחד משני הכיסים. מכיס התרמיל שלף ואכל חבילת גבינה מותכת, אחר-כך קרע את אחת הרצועות וסעד את ליבו בשאריות קופסת השימורים שנפתחה בערב הקודם.
כמו-כן, היו כלא היו כל הפכסמים שעוד נשארו בתרמיל. עכשיו לא נותרו בו אלא חבילת תה, מלח, סוכר וכשלוש קופסות שימורי בשר שטרם נפתחו. בערב ההוא הייתה הארוחה פשוטה אף יותר מבערב הקודם. השוד נמשך ימים רבים. העורב הצליח לגזול מהתרמיל מצרכי מזון, אף על-פי שחוטב העצים נהג לכסות את צידתו בבוקר, לפני צאתו לעבודה, מתחת לבולי עץ עבים. העורב תמיד הסתנן איכשהו אל המטמון וטיפל בתרמיל כדרכו. נראה שיש לסגור את התרמיל בתוך בונקר של בטון כדי שהעוף החמדן יחדל להזיק יותר ויותר.
העורב נעשה חצוף יותר ויותר. ככל הנראה נוכח לדעת שהאיש המתגורר בסוכה, איננו יכול לו ולמעלליו בשום פנים. אף על-פי שחוטב העצים התאמץ לגרש את הציפור מרצועת הכבול בשאגות אימים וביידויי אבנים שגודלן גודל אגרן, שמרה זו על קור רוח - דומה שחמתו השפוכה וחסרת האונים של חוטב העצים אף שעשעה אותה.
הציפור הלכה ושמנה, עכשיו לא טרחה לעוף מן הענף אפילו במשך היום. רעבתנותה האינסופית אילצה את חוטב העצים להגיע לצרכנייה הניידת הקרובה שלוש פעמים בשבוע במקום פעמיים בעבר. חוטב העצים חישב ומצא, שהוצאות המחיה של העורב עלו לו במחיר כבד מאוד.
העניין ארך זמן רב. העורב שמן מאוד. הוא ישב עצל וחצוף על ענפו, במרחק מטרים ספורים מחוטב העצים, גדול ומסורבל כאווז מפוטם היטב. מעטה הנוצות השחרחר שלו שינה את צבעו, כהה ונעשה מבריק להפליא. בקצב כזה הייתה עתידה עבודתו של חוטב העצים להניב פירות עלובים ביותר. אמנם, חוטב העצים התגלה כגאון יצירתי ובעל תושיה והצליח, למרות העורב השחור, לעמוד ביעדיי העבודה שקיבל על עצמו, מעל ומעבר לכל הציפיות שלו עצמו.
ככל שהצטיין בעבודתו, כך גברה הרעבתנות והנזקים של העורב השחור, שנדמה כי גמר אומר לתקוף את חוטב העצים עצמו, ולאכול אותו עצמו ברגע שיתאפשר לו. הגבר חשב בקדחתנות איך יוכל לחסל את העורב, ואחרי שזה שדד אותו ופגע בו בכל דרך, והדיר שינה מעיניו, במשך זמן כה רב, עלה על דעתו של חוטב העצים פתרון שישנה את מצב העניינים כליל, שיטת פעולה שתאלץ את העורב לוותר אחת ולתמיד על אורח חייו הגזלני והמסוכן - אמצעי יעיל ביותר. ואכזרי.
חוטב העצים ביקר שוב בכפר הסמוך וחזר משם עם תוספת אוכל. הנערה שעבדה כמוכרת בצרכנייה הניידת, הביטה בלקוח שלה בתמיהה מסוימת - לא די בזה שהגיע לקניות שלוש פעמים בשבוע בלווית ארנב, אלא שהכמויות שרכש הלכו וגדלו בכל פעם ופעם, אם כי, למיטב ידיעתה, האיש קנה את כל האוכל רק לעצמו. גר שם בשממה זללן נורא, התחילו לומר בכפר. שלוש פעמים בשבוע הוא קונה תרמיל שלם של אוכל, וכל הזמן נהיה יותר רזה.
כשפתח חוטב העצים את קופסת השימורים שהכילה קילו בשר, יום לאחר שהפתרון הבליח בדעתו, הוא עשה זאת באופן שונה מהרגיל: במקום לחתוך את המכסה לאורך הדפנות, ניקב בו פתח דמוי צלב וכך יצר במכסה ארבעה משולשי פח חדים. הוא כופף את קצותיהם בזהירות הצידה, וקופסת הבשר נראתה כפרח שעלי הכותרת שלו זה עתה נפתחו.
מלב פרח הפח שלף חוטב העצים את הבשר בלהב פגיונו, טיגן אותו במחבת ואכל בתיאבון. העורב התבונן במעשיו באדישות מעושה. ככל הנראה העריך ששאריות הבשר בקופסה יהיו שלו, כפי שקרה עד-כה. אחרי שחוטב העצים הטיח בעורב את האשמותיו השגרתיות, נפנה להסתיר את תרמילו מתחת לקורות העץ. לפני-כן כופף את קצות משולשי הפח פנימה אל תוך הקופסה, כך שבפתחה נוצר מעין חלל המוליך פנימה כמו ברשת דייגים או בעצם כמו במכמורת יד.
תכף שנסתלק חוטב העצים מרצועת הכבול שלו אל קצה היער, דאה העורב אל המדורה הדועכת ופסע הלאה ממנה לעבר התרמיל המכוסה קורות. לרגע הטתה החיה את ראשה הצידה ומיד נקטה פעולות נמרצות: הסתננה אל בין הקורות, משכה ברצועות התרמיל, מלמלה דבר מה, הסירה מדרכה את המכשולים וזכתה די מהר בשללה.
מדי פעם נשאה את ראשה השחור הגדול ווידאה שחוטב העצים אינו בסביבה. לאחר שהעורב הוציא את התרמיל מתחת לקורות, הוא גרר אותו קצת הלאה משם, אל משטח האדמה, ששם התרגל מזה זמן רב לבצע את זממו. לאחר שפתח במומחיות את התרמיל, התנפל בחמדנות על תכולתו. חוטב העצים עקב אחריו ממסתור היער וציפה לראות איך יתגלגלו העניינים.
העורב שלף מהתרמיל חבילת פכסמים, ניקר ובלע צנימים אחדים, ואחר-כך אחז במקורו בפכסם שטוח וגדול במיוחד. משפרש את כנפיו, התרומם באוויר והפכסם במקורו, כמטוס עמוס סחורות לעייפה, העוזב מסלול המראה קצר ויוצא ליעדו. הכנפיים זכו בתנופה המיוחלת, והעורב נסק ודאה. הארנב של חוטב העצים הסתתר מפוחד במחסה הסוכה ועקב משם אחרי הגזלן הרוצח המעופף.
העוף חלף כעפיפון מעל חוטב העצים והפכסם בפיו. רוח הבוקר של מרחב הביצה ניסתה לחטוף אותו ממנו, והציפור הכבדה נאלצה להכות באוויר בכל כוחה, בכוח של עשרות אלפי עפיפונים, בעוצמת החפירה של עשרות מנהרות, כדי לנווט לעבר מחבואה שביער.
כעבור זמן קצר חזר העורב, והארנב שהספיק בינתיים לאכול קצת מעשב הביצה שב והסתתר בסוכה. חוטב העצים חידד את מבטו. העורב שלף מן התרמיל את קופסת השימורים. לפני שהתחיל לבדוק את תכולתה, הזדקף ובחן את סביבתו, וידא שיוכל לפעול באין מפריע.
אחר-כך תחב את ראשו הגדול אל מעמקי קופסת הפח. היצור זלל מהבשר השמנוני שבתחתית הקופסה, אז החליט לנוח קמעה. אבל הוא לא הצליח להוציא את ראשו מתוך חלל הקופסה. העורב נלכד. כיוון שנבהל, ניסה לזנק ולהתרחק הלאה מהתרמיל ולהסיר את הקופסה מראשו, אולם מלכודת הפח התעקשה להישאר במקומה. טפריו התאמצו לשווא להיאחז בדפנות החלקלקות של קופסת הבשר. משולשי הפח החדים שבמכסה עמדו למלוק את צווארו השמן.
חוטב העצים יצא אל העורב השחור בריצה, אך לא הספיק לתפוס את השודד הרוצח. הציפור השחורה התרוממה בנפנוף כנפיים פראי והקופסה מהודקת אל ראשה. אף על-פי שלא ראתה מאומה ממה שלפניה, הצליחה לנסוק לגובה כזה, שחוטב העצים לא יכול לחסל אותה מייד. העורב צרח בקופסת הפח, במר ייאושו. צריחתו המתכתית, העמומה והרת הגורל, הדהדה ברחבי הביצה.
הציפור התרוממה עוד ועוד, עפה היישר למעלה כמו אווז שאול נורא. קופסת הפח רחשה ורעשה, וברקע נשמע קולו הנסער של העוף. העורב שאיבד את חוש הכיוון, התנודד באוויר בלי לשמור על מסלול מדויק. עד מהרה איבד גובה ונחת על צמרות העצים הגבוהים ביותר שעמדו בקצה היער. קופסת הפח שלראשו נחבטה בעצים, והעוף צנח ארצה. משם התרומם שנית, מדמם, ונסק לגבהים חדשים. חוטב העצים ראה אותו נעלם מעבר לקצה היער. רק צריחותיו המחרידות נישאו אל רצועת הכבול שבביצה וסיפרו על מסעה האחרון של הציפור הגזלנית והקטלנית.
גשם שלג ירד, והקולות נדמו.
חוטב העצים הרים מהארץ את תרמילו החבול, הניח אותו בסוכה, לקח בחיקו את הארנב והביט באופק, במקום שהיער התחיל בו. הוא ידע שבתחתית קופסת השימורים יש עכשיו יותר דם עורבים מבשר, והאכזריות שפיעמה בו עוררה בו צחוק רם כשחשב על מעשהו הנורא. דומה היה שגם הארנב מצטרף לצחוקו.
לסיכום: תודה לארטו פאסלינה שכתב את רב המכר העולמי 'שנת הארנב', ובו פרק 13, המקור לסיפורו של העורב השחור. זהו כמובן, משל ונמשל.
העורב השחור - הערבי בארץ ישראל.
ראש העורב - המנהיגות הערבית בישראל.
חוטב העצים - היהודי בישראל.
הארנב - השמאל בישראל.
כנפי העורב - הטרור.
היער - ארץ ישראל.
הסוכה - צבא הגנה לישראל.
התרמיל - מדינת ישראל.
הפכסמים - קורבנות הטרור הערבי.
הפכסם הגדול - רצח משפחה יהודית.
קופסת השימורים - התקציבים שישראל ואומות העולם מזרימות לטרור הערבי.
הבשר - בשר אדם.
משולשי הפח - עם ישראל.
המקור - הכסף שמנהיגי הטרור גוזלים לכיסם הפרטי.
הנערה - אירופה.
הצרכנייה - ארצות הברית.
צמרות האורנים הגבוהות - התקשורת הישראלית הזקנה הכסילה.
העפיפונים - בתפקיד העפיפונים.
המנהרות - בתפקיד המנהרות.
המדורה הדועכת - הגלות.
סילוק העורב - הגאולה.
ריבונו של עולם - התנוצצות הדעת במוחו וליבו של חוטב העצים.
