עיגולים של שמחה אִם חשבתם שחרדה ומקהלה הן רק שמות עצם, אינכם אלא טועים. פרשת מסעֵי מלמדת, כמה מפתיע, כי הן היו גם שמות ערים במדבר. כן, קראתם נכון. "וַיסעו מחרדה, וַיחנו במקהלות". ומה ניתן ללמוד משמות שכאלה? אם אתם בחרדה - התרופה היא: מקהלה! החנייה ממסע החרדות הנפשי והמנוחה מהן, עוברת כמו תמיד דרך הניגונים שבלב ומעגלי השמחה (ואולי גם רמז לתמיכה קבוצתית) ('ווֹרְט' מִשֶּלִּי בסייעתא דשמייא).
ידועה האימרה החסידית "כי בשמחה תצֵאו". בעזרת השמחה יוצאים מכל הבעיות. השמחה, ושוב השמחה, היא הפתרון האולטימטיבי - והנוסחה המנצחת - לכל המצוקות. זה בָּדוּק. נַסו והיווכחו! והעיקר, להיות שמח.
משנכנס אדר מרבים בשמחה
משנכנס אב ממעטים בשמחה
אבל תמיד בשמחה!
קמצא וּבר קמצא אמרו חז"ל: בגלל שנאת חינם חָרְבָה ירושלים.
שני אנשים היו בירושלים. שם האחד קמצא, ושם השני בר קמצא. פעם אחת ערך אחד מעשירי העיר מסיבה, והזמין אליה את חכמי הבירה, רבניה ועשיריה. ביניהם היה גם ידידו קמצא. אולם השליח טעה, ובמקומו הזמין את בר קמצא, שהיה אויבו המושבע של העשיר.
נדהם בעל הבית לראות את שונאו בין בָּאֵי הסעודה, וביקש לגרשו. התחנן בר קמצא על כבודו, וביקש מהעשיר שלא לביישו לעיני כל המסובים ולהשאירו בסעודה, ואף היה מוכן לשלם עבורה. אולם העשיר נתן לו להבין שאינו מעוניין בכספו, וביקש ממנו לעזוב את ביתו.
בר קמצא לא הירפה מהאיש, והציע לשלם עבור מחצית הסעודה, ובלבד לחסוך ממנו את הבושה ולא לגרשו. אולם העשיר עמד בסירובו. האורח הלא קרוא לא אמר נואש והמשיך להתמקח, כשהוא מציע לשלם מכספו עבור כל הסעודה. כל תחנוניו להציל את כבודו לא הועילו, ובסופו של דבר גורש בכוח וּבבוֹשֶת פָּנים מבית העשיר לעיני הציבור. הלך בר קמצא אל המלך ואמר לו שהיהודים בוגדים בו, כדי לנקום על השפלתו. בדרך עשה מום בקורבן, כדי לפסול אותו להקרבה, וּבכך להראות למלך שהיהודים שלחו לו קורבן שאינו ראוי להקרבה. וזה סימן של בגידה בו. וזה היה האות למלך להחריב את בית המקדש ולנקום ביהודים.
וכל השאר היסטוריה עצובה לעַמנו.
ירושלים בראי חז"ל והאגדה כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה.
בית שני חרב בגלל שנאת חינם.
בית שלישי ייבנה באהבת חינם.
מעשה בְּשַׁר הצבא נפוליון, שראה בְּלֵיל תשעה באב יהודים אבלים יְשׁוּבִים על הרצפה וּמקוננים מָרָה. שאל אותם מה קרה. אמרו לו, שהם מקוננים על חורבן בית המקדש. מתי זה קרה? שאל. לפני כ-2,000 שנה - ענו היהודים.
תָּמַה נפוליון: על מה שקרה לפני כל-כך הרבה שנים אתם מתאבלים? כן, השיבו היהודים. אם כך, אמר נפוליון, עַם שמתאבל על עֲבָרוֹ, ראוי להיגאל במהרה. אמן כן יהי רצון!
לשנה הבאה בירושלים הַבְּנוּיָה!
