אמי ע"ה הייתה מעידן בו לאימהות היה רק בעל, בית וילדים. מעידן בו נשים עשו רק לביתן, לילדיהן. אמא שלא כל כך ידעה לעשות עבור עצמה. אמא במשרה מלאה לגמרי. וגם שעות נוספות הצליחה לעשות. מרצה ומפייסת, מתנצלת ודואגת. מנהלת משק הבית...
היא לא הלכה לחוגים, היא לא הלכה להרצאות, היא לא למדה שום קורס שזירת פרחים, גם לא ציור ממוחשב. היא לא נסעה לנופש אימהות בבית מלון מפנק חמישה כוכבים, שלוש ארוחות מלאות קפה חופשי ועוגות, והרצאות מחזקות. היא לא ישבה עם חברות בבתי קפה. בוודאי לא יצאה לשופינג עם חברות, או לבד.
אבל כן יצאה לשוק לבחור פירות טובים, ירקות זולים ויפים, בשר מן הקצב, עופות טריים.
הכל בשבילנו. הלכה לסופר לקנות קמח וסולת ומוצרי חלב, או משהו מיוחד שאהבנו. דאגה שלא נכעס. דאגה שנהיה מרוצים. שנהיה טובים.
אמא לא שלחה לנו הודעות עם סמיילי וחיוך או נשיקה. אמא לא התקשרה כדי לפרגן ולהחמיא.
אמא לא חיבקה אותנו כמעט. רק כשהיינו קטנים וחסרי אונים. כשהיינו תמימים ומקבלי כל חיבוק בשמחה ובהתרפקות. כשידענו לקבל אהבה של אמא. אז, בתוך התמימות ההיא - חיבקה בכל חום ליבה. מילמלה מילים של קסם ואהבה. אחר כך גדלנו, החכמנו, נעשינו ספקנים, ציניים. ואמא הסתגרה עם חיבוקיה. שמרה אותם לנכדים, לתינוקות בכלל.
אבל תמיד אהבה אותנו אמא בדרך הישנה והטובה של אימהות. והאהבה הזאת הייתה איתנו כל השנים - מבינים, מרגישים, טועמים ומפנימים. בבישוליה המושקעים. במטעמים המיוחדים,
בהגשה השופעת חום ובית. ככה אמא אהבה אותנו. בידיים היא אהבה. ובלב מתפלל. בידיה - כשניקתה, כשקירצפה, כשכיבסה והביטה בנו רווה נחת, והביטה בנו מקווה ומתפללת. ככה היא אהבה אותנו.
ובמטבח כשניפתה את הקמח, כשלושה את הבצק, כשגילגלה את הקוסקוס בשקדנות של אהבה, כשטחנה וקיצצה, כשריסקה ועירבבה. הכל מהאהבה הגדולה הזאת.
כשלושה את הבצק וביקשה: ריבונו של עולם, שתמצא הילדה זיווג טוב ותתחתן. אוי ריבונו של עולם, שיצליח הילד בלימודים. ריבונו של עולם שיהיו טובים. ריבונו של עולם שיהיו בריאים.
כשגילגלה את הסולת לקוסקוס: ריבונו של עולם שמור עליהם בזכות רבי שמעון בר יוחאי, בזכות רבי מאיר עליו השלום. בזכות אליהו הנביא זכור לטוב.
ככה הכניסה את הצדיקים לביתנו והטילה עליהם את הפטרונות, את הדאגה את הברכה. ככה היא אהבה אותנו. עם פחד, עם דאגה, עם תקווה לחיים טובים ושלמים. עם בקשה לנחת מכולנו.
ככה היא אהבה אותנו. בשתיקות של לישה ובישול. בשתיקות של תפילה בלב להצלחה. יא-רבי! שמור עליהם! בשתיקות של חוסר אונים מול מציאות כואבת. ולפעמים גם בבכי. קצת בכתה אמא. כשהתפרקו לה דברים בידיים, כשחשה שאין בכוחה עוד.
בכל כוחה אהבה אותנו. שואלת בשתיקה, מגישה ותחינה קלה בעיניה: שהאוכל הזה, שהקוסקוס העשיר ומלא בכל טוב, שהלחם הריחני, שהתבשיל המושקע הזה ירפא את הכאב, יחזק את הגוף
ויגלה לנו כמה אוהבת אותנו אמא. ככה. בידיה ממש. בכל ליבה, בכל חום ליבה.
ואני – מול קערת הקמת המנופה מתחילה ללוש לאט-לאט בתשומת לב ובאהבה, והתפילות בוקעות והלב מתחבר אל ליבה של אמא. הלישה, התפילה, האהבה.
[לעילוי נשמת אמי ע"ה נפטרה בי"ב באב התש"ע]
