הרהורים ערב תשעה באב

במציאות של שכרון חושים, כשממשלת ישראל רואה בהפעלת כוח ועוד כוח אסטרטגיה מדינית, מצאתי עצמי ערב תשעה באב חוזר לספר ירמיהו, המפגיש אותנו עם תיאורי חברה אחוזת שכרון חושים, שתמכה במהלכים צבאיים של מלכי יהודה, שהביאו לחורבן הבית הלאומי הראשון. מצאתי עצמי מצטרף לישעיה הנביא בפרק נ"ח, הנדרש לקרוא בגרון: "... וְהַגֵּד לְעַמִּי" לעם השבוי בריטואל הצום - "לָמָּה צַמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ ... הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ...". כשהוא לועג לגינוני עינוי נפש של צום. העדיפות היא לחתירה לחברה שוויונית ללא קוטביות מעמדית מאשר ההתמכרות לריטואל של הצום. ערב תשעה באב מצאתי עצמי עם ספר המספר את סיפור חיי הנביא ירמיהו, המוקע על-ידי חלק הארי של החברה. כל חטאו היה אומץ ליבו לומר לחברה אמת פוליטית. המציאות הישראלית העכשווית זורקת אל ירמיהו מילים מוכרות: "בוגד, אוהב את האויב, תלוש ומנוכר", אפשר להוסיף פנינים כמו - "גיס חמישי", או בלשון תקופתו: "מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ". ואם תרצו את הגרוע מכל -"מוֹת תָּמוּת... מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה" (ירמיהו כ"ו 8,11). "מוֹת תָּמוּת" בספר ירמיהו מזכיר סיסמאות ברחובי - "מָוֶת לַבּוֹגְדִים", "אוֹהֲבֵי עֲרָבִים", "עוֹשִׁים יַד אַחַת עִם הָאוֹיֵב", כדוגמת ירמיהו שמבחינת דעת קהל מוסתת היה "גַּיִס חֲמִישִׁי - אוֹהֵב בָּבְלִים", המרפה את ידי החיילים בביקורתו.

אהבה גדולה

ירמיהו בן למשפחת כוהנים מצאצאי בית עלי שגלתה לענתות. החל להתנבא בשנת שלש עשרה למלכות יאשיהו. חייו רצופים התלבטויות אישיות, שמקורן בעמדה פוליטית שנקט ובמהות שליחותו הנבואית. בנבואותיו נקרע בין נבואות חורבן לעם, שמובל בדרך פוליטית וצבאית הרת אסון ובין אהבה גדולה לעמו. עמדה נחרצת נגד שכרון תומכים במלחמה גררה אחריה סבל אישי רב (ירמיהו ט"ו 17-18, י"ח 18-23 ועוד). סבל המתבטא בבית כלא בתנאים קשים מנשוא - "וַיַּכֶּה פַּשְחוּר אֶת יִרְמִיָהוּ וַיִּתֵּן אוֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת" (פרק כ', 2). מצבו של ירמיהו הורע בימי יהויקים, עמו התנגש על-רקע פוליטי ומוסרי, ואף עמד למשפט על כך. המשפט מלווה בדעת קהל עוינת ובאווירת לינץ, שיצרו נגד הנביא חוגי שלטון - "וַיִּתְפְּשוּ אוֹתוֹ הַכּוֹהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לֵאמוֹר מוֹת תָּמוּת" (פרק כ"ו 8). קריאות הנשמעות גם היום לעברם של המעיזים להביע התנגדותם למדיניות ממשלת ישראל בשטחים הכבושים. ירמיהו, העד לשינויים באורנטציה פוליטית של ממלכת יהודה, ראה בחזונו כי קרב היום בו תחריב ממלכת בבל את ממלכת יהודה. כשממלכת יהודה עלתה על שרטון של מלחמת אבדון, התמיד הנביא בעמדתו, למרות שנורו לעברו גלי עוינות נטולי רסן והתנכלויות פיזיות קשות מנשוא (פרק כ' 3). חזונו המדיני של ירמיהו, למרבה הכאב, התאמת כבר בשלב הראשון בגלות המלך יהויכין וצמרת השלטון. אף על-פי כן לא נטר ירמיהו איבה למלך וקונן בכאב על גורל המלך ההולך לגולה (י"ד 17-18). הנביא התמיד בהתנגדותו לתוכניות צבאיות של צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, שעל שמו חתום חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. צדקיהו עלה על כס המלכות אחרי שלושת חודשי מלוכה קצרים ואומללים של המלך יהויכין. ירמיהו הנביא שם ללעג את מדיניות המלך, משיחי השקר ונספחיהם, שעוררו תקוות שווא בעם לשים יהבם בסגידה לכוח הנשק ובמדיניות של מלחמה ובביטחונם בניצחון המוחלט העתיד להתרחש בקרב נגד בבל. (פרק כ"ח). כפרץ המרד נגד בבל ירמיהו היה בודד ומוקע במערכת הפוליטית. הוא ניסה ללא הצלחה לשכנע את חוגי השלטון, כי הסיוע המיוחל של הצבא המצרי, גם אם יבוא, לא ימנע חורבן מוחלט של הממלכה. נאמנותו לצו מצפונו ולעולמו הערכי הניע את השלטון לראות בו סוכן מסוכן, המוכן להתמסר למדינת אויב. מכאן שאחת דינו של סוכן אויב - בית כלא. ואם בית כלא יש לפעול, שהתנאים יהיו קשים מנשוא, כיאה לבוגד בעמו הנמצא בעיצומה של מלחמה.

מלחמת אבדון

ערב תשעה באב קראתי בספר ירמיהו במיוחד את הפרקים: כ - כ"ט ושמעתי קולות שמאוד מוכרים לי מימים אלו ברחובות ישראל. נותרתי רק עם תפילה, שלא נגיע לימים האפלים של שנת 586 לפני הספירה. ולא נעלה על שרטון הכזב המשיחי, שתכננו לעם ישראל מנהיגי דת קנאים חסרי כל מעצור, שהובילו עם שלם למלחמת אבדון גם בשנת 70 לספירה וכן לאסון שכמעט גרם להכחדת העם בשנים 132-135 לספירה במרד שהוביל בר כוזיבא. בתשעה באב השנה אינני מסתיר את פחדי מקנאים חסרי מעצורים, שנותנים היום את הטון בסדר היום הציבורי שלנו. מול עוצמה קנאית הקונה לעצמה מהלכים בחברה הישראלית חובה לומר בקול רם וצלול - אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. לא רק לומר אלא גם לפעול.