מילה חדשה הגיעה לעולם ו'הדתה' שמה. וההדתה הזו בוודאי מרוצה מהנוכחות שלה שהולכת וכובשת לה מקום מרכזי בקרב 'שומרי החומות'. על כל פתגם ומילה, שפעם כילדים היינו משננים אותם, היום הס מלהזכיר 'דתיותם'. למשל, "דרכיה דרכי נועם וכול נתיבותיה שלום", משפט זה שהיה מודפס על תעודת בית ספר, גרם ל'לוחמי האש' לדרוש להחליפה, למשל יובל המבולבל, שקרא עם ילדים בהופעה בל"ג בעומר את המשפט "ואהבת לרעך כמוך", הפך מאז ל'יובל המקולקל"... והאישה שתקפה את החב"דניק כשיהודי הניח בסמוך אליה תפילין, וסנסציית התפילין בארץ נהדרת, בכול האולפן הפרוגרסיבי הזה, לא היה אחד שתבע את עלבונה של התורה, את עלבונו של הקב"ה. איש לא קם! הם רק ישבו וצחקקו מדושני עונג מהשטויות של עצמם, ובכול זאת שומו שמים, עד לכאן! והקריאות הפומביות להפר את החוק ולפתוח מסעדות בהתרסה בתשעה באב, ועורך באתר חדשות מרכזי שכתב: "אני לא מתנקם במגזר שלם בכך שאני מכריז שאני מזלזל באבל שלהם". עד לאן הגיע עומק הניכור והתלישות, אם תשעה באב יום האבל היהודי המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה רווית הסבל של עמנו, הוא ה"אבל שלהם" - הרי שצמח כאן דור מנוכר ליסודות הבסיסיים של הקיום היהודי.
הנתק התודעתי צריך להטריד מאוד, מפני שהוא פוגע ברקמה הבסיסית שעושה אותנו לעם אחד. כי מה הוא עם אחד אם לא מערך ערכים משותף, מורשת מאוחדת, תחושת אכפתיות וערבות הדדית. אם צמח כאן דור שיום תשעה באב הוא חסר כל משמעות בעבורו, הדבר מלמד על כרסום עמוק בעצם החיבור לעם היהודי.
ואתה מתמלא צער שהם אפילו אינם מבינים את מעשיהם, ואי-אפשר לומר על כל אחד - זה תינוק שנשבה, מפני שאיש לא לימד אותם מה זה תפילין, מה זו אמונה, כי יש דברים שהם קבועים בתוך הנשמה, בכול אחת מהנקבוביות שבגוף, בעצם היותך יהודי. וכמה עצוב שרבים מהם אפילו יושבים על שיבר ראשי בתרבות הישראלית, בחינוך, באקדמיה, ואין להם ידע בסיסי במושגי יהדות.
איך ייתכן שבצה"ל לא מבינים זאת? פתאום בצבא שלנו נשמעת עשרים פעם ביום המילה הדתה. בשבוע שעבר הגיעה סגנית יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, סא"ל אשרת בכר, לכנס של השדולה החילונית בכנסת שהיה כולו "נגד ההדתה בצה"ל". הצבא שולח נציגה בכירה לאירוע פוליטי בתוך הכנסת, והאישה הזו על דרגותיה, קמה ואומרת: "יש לנו שיתוף פעולה עם הפורום החילוני וגורמים אזרחיים אחרים שפוקחים את עינינו, אני ומיכל מנכ"לית שדולת הנשים מדברות כל יום, הטיפול שלנו הוא לא של אקמול, אלא טיפול שורש". אשרת בכר הגיעה לכנס מיוזמתה, לאירוע פוליטי פרטי, ושוב אנו נוכחים בעמדות שמאל ועמדות אנטי דתיות שהיא מזדהה איתן ותומכת בשדולת הנשים שהרמטכ"ל עצמו משקשק מהן. מאזינים שהיו בשדולה סיפרו על כינוס שכולו הסתה נגד הדת, קשקשת שכול אחת מהנשים, הוסיפה לו פלפל שחור. שהרי בשם "ההדתה" מותר לומר הכול.
"קדמה וסובלנות" אבל שמירת השבת בצה"ל כגוף, כולל שמירת כשרות המטבחים, היא חלק מסל הערכים היהודי. ומצער שקצינה שכזאת אינה מבינה זאת.
כול אלה שונאי הדת היהודית משוכנעים שהם נושאי דגל הקדמה והסובלנות. הם אף פעם לא נתנו דעתם, שהמיעוט הדתי, על אופי החברה והתרבות, החקיקה וחלוקת המשאבים, הוא הרבה מתחת לכוחו המספרי. החילוניות הרדיקלית מציעה לדתיים עסקה לא הוגנת ולא דמוקרטית: "אני בבית שלי, אנהג בהתאם לאמונתי, ואתה בבית שלך תנהג בהתאם לאמונתך, הרחוב כמובן כולו שלי, וגם הקופה, והאידיאולוגיות". כאשר נאבקים על הקופה הציבורית, לובי התרבות והאמנות, התעשיינים, עיירות הפיתוח, הערבים, האוניברסיטאות, הקיבוצים, הכל לגיטימי, רק לתביעות הדתיים קוראים סחיטה. כאילו כל אוצר המדינה שייך בדין לחילוניים. הסיעות הדתיות הן פי ארבע ממרץ, והיא מתפארת שהשיגה את כל מה שהבטיחה לבוחריה, אז מדוע לא לקרוא לה סחטנית?
נדמה, שיש מי שחושבים שהמדינה שייכת לחילוניים והם מואילים להכיר בזכותם של הדתיים לקבל שירותים. החוזה החברתי הנכון צריך להכיר שהרחוב של מדינת ישראל אינו שייך לאף אחד מהצדדים, ומי שמבקש בטענת כפייה דתית, לשמור לעצמו את כל הרחוב, אינו נאבק ב"הדתה" (שזה הטרנד החדש של השמאל, שלא מצליח למצוא משהו אחר להשיג בו הישגים, שהרי הוא מבין שבבחירות אין לו סיכוי לזכות, ומוצא בכול פעם 'משחקים' מרגיזים, וכעת הוא בזירת ההדתה) אלא בעד אפליה ושלילת זכויות של תושבי המדינה.
והכמיהה רבה שתשעה באב זה יהיה האחרון שבו נקרא את מגילת איכה, שהאמונה לרגע שבו בן דוד יבוא ויגאלנו, לא יסדק. כי מה שקורה מסביב הוא שנאה שמבעבעת עד לרתיחה קיצונית, שנאה שרושפת כמו גחלים לוחשות, ששורפת כל חלקה טובה.ואיך יגיע המשיח כשכול חלק מהקדושה מותקף על-ידי גורמים פלורליסטים נאורים ומתקדמים, וכנראה שהוא רואה הכל ונמצא בהסתרה, עדיין מתמהמה, ואני ממשיכה להתפלל בכול יום, שיבוא.
