בסוף השבוע סברנו כי חברות ההיי-טק מתגייסות לתמיכה במאבק הלהט"בים בנושא הפונדקאות. האירועים שמתחרשים, ההפגנות והתמיכה הרחבה שהם זוכים לה, מוכיחים כי אנו על סף מחאה אזרחית שניה לזו של 2011, מחאה שענף ההיי-טק יהיה אחד ממוביליה, באופן גלוי - וצודק.
הפעם לא מדובר על מחאת הקוטג', אלא על התקוממות אזרחית, עממית, חוצה גבולות ימין-שמאל, או דתיים-חילוניים. ייאמר מיד: זו אינה מלחמת דת, זו אינה מלחמה נגד דתיים - כי אם מחאה נגד רמיסת זכויות בסיסיות של ישראלים.
לא הרחם של הפונדקאית עומד כאן למאבק ולא (רק) הזכות הבסיסית של כל אדם להיות הורה, אלא רצף של חוקים ותהליכים שקורים בחברה הישראלית. עיקרם מביא למאבק בכפייה הדתית, אשר מונעת מצד גורמים קיצוניים בדת, שאינם מייצגים את כלל הציבור הדתי.
"חציית גבול, קו אדום, בתוך הקירות האטומים של הכנסת" חוק הפונדקאות עבר, כזכור, מפני שראש הממשלה הצביע בעדו. לא מפני שהוא סבור שלגברים אין זכות להיות הורים, אלא מפני שהוא חשש מהמפלגות החרדיות שמתנגדות לתהליך. ההצבעה על חוק זה הייתה בבחינת חציית גבול, קו אדום, בתוך הקירות האטומים של הכנסת.
הזליגה היא מהירה וחמורה. נושאים כמו איסור הפעלת אוטובוסים בשבת, שנחשבו לסטטוס-קוו, הדרדו בשנה האחרונה לקרב על השבת בערים שרוב תושביהן הם חילונים. עיריית תל אביב-יפו הובילה את המאבק ואף ניצחה בו. השלב הבא היה
הדרת נשים. זו צצה לה בכל במקום אחר: ממוסדות חינוך ועד הצגות תיאטרון ולא מכבר - בעצרת המונים בכיכר רבין בתל אביב. שם, ההדרה קיבלה אפילו גושפנקא של בג"צ.
גם את ההדרדרות הזו ביחסי חילונים ודתיים החברה ניסתה להכיל, והמחאה הייתה מידתית. אבל מעצרו של הרב דב חיון, שערך חתונה קונסרבטיבית ונעצר בגין כך, היווה כבר שיא שהתחיל להזיז אנשים ממקומם.
לציבור נמאס המחאה של הלהט"בים בגלל החוק שעבר בכנסת והודעתם כי הם שובתים היום, נתנה אור ירוק למחאה האזרחית החדשה. ענף ההיי-טק התגייס למאבק, במהירות ובאופן ספונטני. המהירות שבה הגיבו החברות, היא השוללת כל אפשרות של תיאום מראש, או תכנון של קמפיין מתוזמן. לציבור האזרחי, שעובדי ההיי-טק הם חלק ממנו - נמאס. נורה אדומה נדלקה אצל כולם, והתחושה היא שהפעם, מחאה זו תתרחב. ראשי החברות מבינים שאי-אפשר לנהל כלכלה חופשית וגלובלית במדינה בה הזכויות של כל אדם, בין אם הוא עובד היי-טק, ובין אם לא - נרמסות.
מדינת ישראל אינה הומוגנית בהרכב האוכלוסייה שלה. לכן, חוקים הנוגעים לאופן הפעילות והחיים אינם יכולים להיות זהים בבני ברק, ירושלים, בתל אביב, חיפה או הרצליה. במקומות שיש בהם ריכוז גדול של דתיים, יש לשמור על החוקים הקיימים היום. אין כל חילוני המעוניין לפגוע ברגשות של הדתיים. אבל אותו חילוני גם לא מוכן שציבור דתי, קיצוני מהחרדים, יכפה עליו את אורח החיים שלו, וזאת באמתלה כי "כולנו יהודים". ייאמר מיד: ישראלים שנוסעים בשבת אינם פחות יהודים מחבריהם שהולכים לבית הכנסת.
התחבורה הציבורית היא אחד הנושאים שצריך לתת לה פתרון. גם פה הקטר של המשק, ההיי-טק, חייב להוביל את המאבק. גם עובדי היי-טק רוצים לנסוע לים בשבת, ולא תמיד יש להם אמצעי תחבורה פרטי. המצב זועק שבעתיים כאשר המדינה היא זו אשר משקיעה מיליונים בתשתיות ובקמפיינים שנועדו לעודד את השימוש בתחבורה הציבורית. מניעת
תחבורה ציבורית בשבת מהווה את אחת הסיבות שאנשים רוכשים כלי רכב, לפעמים שניים לבית, כדי לנוע בכבישים.
זה שהתחבורה הציבורית לא פועלת ביישוב שלהם - לא יהפוך אותם לחובשי כיפות.
שורה תחתונה: התפרצות המחאה, ועוד בערב תשעה באב, אינה מקרית. יהודים מאמינים צמים ומתאבלים היום על חורבן בית המקדש. בית המקדש, כזכור, חרב בגלל שנאת חינם. מצבור האירועים בשבוע שעבר, בכנסת ומחוצה לה - שהוציאו אנשים לרחובות, הם בבחינת מדרון חלקלק, המקרב אותנו לחורבן בית נוסף.
