כל יוזמות השלום האמריקניות, של נשיאים דמוקרטים ורפובליקנים, באו לקדם את השלום ולשדרג את מעמד ארה"ב. כל היוזמות נכשלו בשתי המשימות. היוזמות נועדו לכישלון עקב הנטייה להמעיט במשקל המורכבות האלימה של המציאות הערבית/איסלאמית, והשתעבדות לתרחישים פשטניים, הרהורי-לב וציפיה לפתרונות מהירים.
היוזמות נפלו קורבן לעימות בין כמיהת המערב לגבש הסכמים המניבים נוחיות קצרת-טווח, לבין מהות הביטחון הלאומי המבוססת על מציאות ארוכת-טווח.
היוזמות סוכלו על-ידי תופעות וולקניות המעצבות את המכלול הערבי/איסלאמי מאז המאה ה-7: פיצול אלים שבטי-דתי-רעיוני, אי-סובלנות, אי-וודאות, אי-דו-קיום בשלום מקומי ואזורי, שלטון מיעוט המפיר זכויות אדם, ארעיות משטרים ומדיניותם והסכמיהם.
היוזמות כשלו בגין תובנות מקובלות, אך מוטעות, המניחות שהסכסוך הערבי-ישראלי הוא לכאורה "הסכסוך המזה"תי" והעניין הפלשתיני הוא כביכול שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועים וטרור אזוריים ובבת העין הערבית. תובנות אלו התנפצו על צוקי מציאות המזה"ת עם פרוץ הצונאמי הערבי (המכונה "אביב ערבי"...), שאינו קשור כלל לסכסוך הערבי-ישראלי ולעניין הפלשתיני השוליים במשקלם האזורי.
ההתמקדות בעניין הפלשתיני, כאשר ארה"ב ובעלות בריתה הערביות עומדים מול איומים וסכנות הרבה יותר כבדים, פגעה בתדמית ההרתעה האמריקנית ובמעמדה האזורי והגלובלי. היוזמות באו לכפות על ישראל ויתורים מרחיקי לכת ומסכני קיום, המעניקים פרס לאלימות קטלנית ושיטתית, ולכן מלבים טרור.
היוזמות מתבססות על משוואה מוסרית בלתי-מוסרית בין התוקפן הערבי/פלשתיני לבין הקורבן המיועד הישראלי; בין אב הטיפוס הפלשתיני לטרור האיסלאמי והבינלאומי והחינוך לשנאה לבין אב הטיפוס הישראלי ללוחמה בטרור; בין ישראל שהיא בעלת הברית האמינה והיעילה ביותר של ארה"ב לבין הפלשתינים שהם בעלי ברית של אויבי ויריבי ארה"ב (גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, האייתולות באירן,
סדאם חוסיין, בן-לאדן,
קוריאה הצפונית, קובה וונצואלה).
זהות בעלי הברית של הפלשתינים ורקורד הטרור והחתרנות הפלשתיני השיטתי, מלמדים על הניגוד המובנה בין המאמץ לצמצום האלימות במזה"ת, מחד-גיסא, לבין הנסיון להקים מדינה פלשתינית, מאידך.
כל יוזמות השלום חייבו את הפלשתינים לאגף את ארה"ב ולהקצין את עמדותיהם, ולכן שפכו שמן, ולא מים, למדורה. הן הרחיקו פתרון ופגעו במעמד ארה"ב, שהפכה ליעד מועדף לטרור האיסלאמי למרות הלחצים הכבדים שהפעילה על ישראל.
מול הכישלון הסדרתי של יוזמות ארה"ב (לדוגמה, תוכנית רוג'רס, תוכנית רייגן ויוזמות קיסינג'ר, בוש האב, קלינטון, בוש הבן ואובמה), ניצב תפקידה הקריטי וחסר-התחליף של ארה"ב בקידום יוזמות שלום ישירות בין ישראל למצרים וישראל לירדן, כמו גם מעורבותה בשדרוג שתוף הפעולה בין ישראל למדינות ערב הפרו-אמריקניות במפרץ הפרסי, המקדמים את אינטרס ארה"ב, ללא שום קשר לעניין הפלשתיני.
האם ארה"ב תפנים את לקחי יוזמות העבר, תימנע מהצגת יוזמות, אלא תמנף את השפעתה ויכולותיה (משני-המשחק) לקידום יוזמות אסטרטגיות ישירות בין ישראל לשכנותיה, המצמצמות את זעזועי המזה"ת ומקדמות את ביטחונה הלאומי וביטחון המולדת של ארה"ב?
