חוק הלאום: (הלקמוס של) כשל חינוכי?

מאמר קודם בנושא חוק הלאום יוחד לחשיבותו ומשמעותו של החוק. מאז פורסמו החוק ואלפי התגובות והתייחסויות אליו, הולכת ומסתמנת עובדה חמורה: חוק הלאום אינו רק חיוני כשלעצמו; הוא מצדיק קריאת השכמה ברמה של אזעקה לאומית, לנוכח הכשל החינוכי החמור העולה מתוך לא מעט תגובות של גורמים שונים. השיח הציבורי מגלה בורות אדירה ובלבול מושגים מבהיל בכל התחומים הנוגעים למשמעותה של ריבונות לאומית ודרכי הביטוי שלה בפועל בכלל ובמקרה של העם היהודי בפרט. מאמר זה מתמקד בתופעת הכשל החינוכי וביטוייה. כלל ידוע בהדברות אנושית הוא, שיסודן של אי-הבנות הוא בסנכרון לקוי של עולם המושגים המשמש בדיון. מרבית השיח הציבורי בנושא חוק הלאום, חוזר ומאשש עובדה זו באופן חד-משמעי. הדיאלוגים בתקשורת וברשתות החברתיות, רוויים בדוגמאות בתחום זה. מה שגרוע לא פחות, הוא שגם בין אלה שסבורים שהם מייצגים קו אידיאולוגי-מחשבתי הומוגני - תומכים או מתנגדים לחוק - הבלבול קיים והוא גדול ומטריד. אבחנת-היסוד כאן היא ההבדל בין הגדרות, עובדות ודעות או עמדות. אם אינך מסכים לגבי הגדרת המושג "דמוקרטיה" או "לאום יהודי", ומה באמת הוא מבטא אצל המשתמש בו, מוטב תגיע תחילה להסכמה על פרוש המונחים היסודיים שבאמצעותם אתה מבקש להציג או לנמק עמדות. אינך יכול לדון בשאלה מה תפקידה של מגילת העצמאות ומה היא אומרת על מדינת לאום יהודית ריבונית ומהות המשטר שישרור בה, אם אינך מבין: מהם מדינת לאום, ריבונות, חוקה, משטר בכלל ומשטר דמוקרטי בפרט. האם מקרה הוא שמגילת העצמאות מציינת את לאומיותה של ישראל כיהודית (ולא שום דבר אחר), אולם את היסודות הדמוקרטיים של חיי היום-יום בה, היא מנסחת בפרוטרוט נושא אחר נושא? - או שמא יש כאן כוונת מכוון? אני גורס שיש כאן כוונת מכוון. האם הייחוס שעושה המגילה ל"רוח נביאי ישראל", כיסוד למשטר הצדק החברתי שישרור בה הוא מקרה - או יש כאן כוונת מכוון? אני גורס שיש כאן כוונת מכוון. כלומר: במדינת היהודים יש מקום גם לגרים וגם ללא יהודים; הכל זכאים ליחס אנושי ולצדק חברתי. אולם בעוד גרים הם לא יהודים שהתגיירו והפכו ליהודים, לא יהודים אחרים אינם יהודים כלל. עם אלה ועם אלה יודעת המדינה היהודית לחיות בשלום, אם יכבדו את חוקיה, שלטונה ומרותה הפוליטית. אין לי ספק ש"האבות המייסדים", שהרוח החיה הבולטת בהם היה בן-גוריון עצמו, שאבו יסודות רבים מהאתוסים והאפוסים של ימי ההתיישבות בארץ-ישראל לפני כ-2700 שנים, ומתקופות הריבונות של הבית הראשון (שחופפת את תקופת הנביאים) והשני. איך אפשר בכלל לקשור עובדות אלה ורבות אחרות, אל ימינו, אל "הבית השלישי", אם אין לומדים כהלכה יהדות, תנ"ך, חכמת ישראל, דברי הימים ו"פוליטיקה" של הזמן העתיק? - כאן המוקד הראשון של הכשל החינוכי. שגיאה יסודית זו מוצאת ביטוי חוזר ונשנה בשיח הציבורי במילה האנטישמית באופיה - "הדתה". המוקד השני נמצא בעובדה שגם את יסודות הרעיונות המדיניים, תורת המשטרים העכשווית, המשמעות של דמוקרטיה אליבא ד'דמוקרטים קלאסיים לעומת דמוקרטים פוסט-מודרניים, מבנים פוליטיים ושלטוניים ודרכי הפעלתם וכו' - אין לומדים כהלכה או אין לומדים כלל. אין ספק שמתמטיקה, פיסיקה, כימיה, ביולוגיה ומחשבים הם נושאים קריטיים, ובעולם גלובלי, חשובה ביותר גם שפה זרה ראשית, דוגמת אנגלית; אולם מסלול הכשרה אחד לחיים אינו בא במקום מסלולים אחרים וחיוניים לא פחות. פרוש המושג מדינה יהודית כיום הוא בין היתר: מדינה שיודעת לעשות היטב את שני הדברים גם יחד כי אין לה ברירה אחרת - או שלא תהיה יהודית או שלא תהיה מודרנית. מאבקים פוליטיים תכופים ואינטנסיביים, גורמים תדיר לטשטוש חמור בסדר העדיפויות ובאיזון נכון בין צרכים ובין צרכים למשאבים, בין אם אלה משאבי חומר ובין אם משאבי זמן. בין הנזקים החמורים ביותר שגורמים מאבקים אלה, נמצאת דחייתן של הכרעות חשובות ודחופות כאחת. חוק הלאום הוא בין ההכרעות שהיינו אמורים לקבל עוד בראשית דרכנו העצמאית, כחלק מחוקה לישראל. משלא הסתייעו הדברים אז, נגרר הוויכוח עד עצם היום הזה והוא כילה וממשיך לכלות משאבי אנרגיה, רצון טוב והסתגלות רבים. חלק מהוויכוחים היה מתייתר, אילו נלמדו ולובנו הנושאים הרלוונטיים בתהליך מודרג ומסודר, חלק אחר היה מובן יותר ומעוכל ללא משקעים חסרי-יסוד ממשי, אילו מנענו התקבעותן של עמדות שגויות על-ידי הסרתו מסדר היום כבר לפני זמן רב. עתה, משחוקק החוק - אין דרך חזרה, וטוב שכך. אולם, ראוי להפיק מכך לקחים לעתיד. את הברורים היסודיים שלא עשינו טרם חקיקה משום שהעדפנו דיונים יצריים שטחיים על פני דיונים מהותיים עמוקים - כנראה, פרי השראת עולם הדימויים המומחזים והשינויים המהירים - נצטרך לעשות עתה. נניח לחוק לפעול וללוות אותנו שנה, שנתיים או שלוש ואז נחזור ונבחן אותו על-רקע המציאות. אם נפלה בו טעות - תתוקן, אם לאו - אזי מה טוב. בשום אופן אסור לשחק משחק פוליטי נבזי או קטנוני בחוק המגדיר את מהותנו והווייתנו כאן. העם היהודי חכה 2000 שנה למדינה ריבונית משלו. אם יש מי שסבור שנפגע, יואיל וימתין פרק זמן קצוב לבחינת הנושא וברור הסוגיות הקשורות בכניסת החוק לתוקף, ואז יביא את דברו אל המחוקק הישראלי - שם יוכרע העניין. שום אולטימטומים או איומים - לא מצד ידידים ולא מצד אויבים - אסור שיגרמו עכשיו לשינוי בחוק אפילו בפסיק אחד. החינוך במובנו היסודי ביותר איננו רק לימוד ידע ושימוש בכלי-עבודה ובשיטות-עבודה. הוא קשור גם בלימוד הזהות אבל גם בלימוד דרך-ארץ בפני זהות זו. הזהות היהודית אינה פחות חשובה או מכובדת מהזהות הדרוזית, הערבית, הצ'רקסית או כל זהות אחרת. מי שרוצה לקבל דרך-ארץ, חייב גם לנהוג בה כלפי זולתו. עד כה, לא הוכיחו הדרוזים חכמה רבה בתחום זה.¹ חוק הלאום וחלק מהתגובות לו במחנה היהודי ובמחנה הלא יהודי מוכיחות עד כמה איננו מסוגלים לנהל דיון ברמת השיח העיוני הענייני, שלא ברמת ההשתלחויות הפוליטיות, הסקטוריאליות והדווקאיסטיות. הימין מדקלם את נוסח החוק; השמאל מדקלם את הפרשנות שלו לדמוקרטיה פוסט-מודרנית; הערבים מחפשים ריבונות במקום שאין להם כזו ולא תהיה; החרדים ממשיכים לצעוק "גוואלד" מבלי לתת את הדעת כהלכה למשמעות הוויכוח ותוצאותיו. את יהודי התפוצות, במיוחד הרפורמים בארה"ב, אינני מבין כלל. הם מבקשים לחיות שם ולהגדיר את אורח החיים שלנו כאן כתכתיב - טירוף מוחלט. זו איננה הפעם הראשונה ולא הנושא היחיד שבו לא יהיה מנוס מהכרעה. אי-אפשר לדדות עד אינסוף על "רגל וחצי", כלומר: מדינת לאום יהודית, שהיא גם דמוקרטית במובן של מדינת כל אזרחיה, שהמיעוט מחליט מה יהיו אופיה וצביונה, שבג"ץ אומר לרשות המחוקקת מה מותר לה לחוקק ומה אסור, שהדרוזים מטילים וטו על ריבונות יהודית בארץ-ישראל ושיהודי ארה"ב מאיימים בקרע אם לא נעשה את שהם דורשים מאתנו לעשות. חייבים לעשות סוף לפרברסיות הללו. דמוקרטיה שאינה יודעת להחליט, אינה ברת-קיום וגם זה הוא שיעור קרדינלי. אפשר שאצל חלק מהמקטרגים, זו אכן כוונת "המהומה על לא מאומה", אבל רק אווילים יניחו להם לשחק בנו הלאה משחקי חלם אלה. אנו עומדים בפני תוצאותיו של כשל חינוכי רב-שנתי, שבו נמנענו מתיקונים הכרחיים בעיתוי הנכון בגלל אולטימטומים של מעטים או של אופורטוניסטים מגזריים. עתה, משחוקק חוק הלאום והגדרנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות ולא קרתה שום קטסטרופה עולמית וגם לא תקרה - חובה להמשיך מגמה זו. חובת משרד החינוך היא לבוֹר את המוץ מן התבן; ללמד את הנוער מה שנחוץ בכדי שיגדל להיות אזרח משכיל במדינה יהודית ובה בעת גם אזרח מועיל במדינה טכנולוגית מתקדמת. חייבים לממש את ה"אגדה" הכל כך מציאותית של יציבות וסיכוי, בזכות עמידה על שתי רגליים בריאות.