תהילת האדם העובד, הפשטות, הצניעות, ההסתפקות במועט והרצון לתרום לבניין הארץ, "לעבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה", אלה הם הערכים והסיסמה שהובילו את השמאל הציוני לתרום את תרומתו העצומה להקמתה של מדינת ישראל.
משה שמיר, שהתחנך בתנועת השומר הצעיר, מציג בספרו "חוט השני" את א.ד. גורדון כאבי הערכים האלה, ואת הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, כסבא שלהם, כשכבר לפני כשלוש מאות שנה העלה אותם על נס בתורת המוסר שלו.
אלה הם גם הערכים שלאורם גדלו פה בני הנוער, לפני שהשמאל החליף את השדות שבעמק של דגניה בבתי הקפה של תל אביב, ואת ריח הזבל ניחוח חציר בחולצה שמשלמים עליה פי עשרה מחולצה זהה לה, רק בגלל שעל החולצה היקרה כתובות כמה אותיות באנגלית.
אבל לא רק את הדגל הציוני כחול לבן הניפו אנשי השמאל הציוני, אלא גם את הדגל האדום של תלמידי מרכס. וזו התוכנית של מפלגת "פועלי ציון", שנכתבה בראשית שנת 1907, ושבן-גוריון היה שותף בכיר לניסוחה: "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקראטית בפלשתינה (פועלי ציון) שואפת להעברה לרשות ציבורית של אמצעי הייצור ולבינוי החברה על יסודות סוציאליסטיים. כאמצעי יחיד לכך רואה המפלגה את מלחמת המעמדות, שצורותיה תלויות בתנאים שבמקום ובזמן".
למי שחושב שיש הבדל בין סוציאל-דמוקרטים לקומוניסטים, יש להזכיר כי בשנת 1907 היו גם לנין וסטלין חברי "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית", שרק במילה האחרונה נבדל שמה משמה של אחותה הצעירה שבפלשתינה. ולמי שחושב שבכל זאת אי-אפשר להשוות, יש להזכיר את דבריו של בן-גוריון בשנת 1920: "תוכניתי היא דיקטטורה של הפועל העברי בכל העניינים הלאומיים של העם העבר".
אלא שכשהגיעו לארץ אנשי העלייה השנייה, וביניהם ראשוני השמאל הציוני, לא היו בארץ מעמדות, ולא היה במי להילחם. את החלל מילאו בשנות העשרים ז'בוטינסקי ותלמידיו אנשי הימין, שקיבלו את תורתו, תורת החד-נס, חמשת הממים, וקיר הברזל. ומאז ועד היום השמאל הציוני בונה ושונא: בונה את הארץ, ושונא את הימין.
היחידי שרצה ואף הצליח להוריד את גובה להבות השנאה היה לוי אשכול, "מלך המעדר" בצעירותו, ויהודי בעל נשמה יתרה ולב חם כל חייו, שהעלה את עצמותיו של ז'בוטינסקי לארץ, ואמר ל
חנן פורת וחבריו בני כפר עציון: "נו קינדערלך, אם אתם רוצים לעלות - תעלו", ובכך היה לאבי ההתיישבות היהודית המחודשת ביהודה ושומרון.
אלא שמהפך 77 שפך שמן למדורת שנאת האחים שכמעט וכבתה, והיום נראה שגובה להבותיה הוא חסר תקדים מאז קום המדינה. אנשי השמאל, שמחד מאמינים בכל ליבם בדבריו של ז'בוטינסקי: "אלוהים לשלטון בחרתנו", ומאידך מעריכים שסיכויי חזרתם לשלטון נמוכים מאי פעם, שוקעים עתה בתהומות של ייאוש המתבטא בהפיכת חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית לחוק גזעני, ואפילו יהודו-נאצי.
ולא נותר דבר מלבד הגעגוע ללוי בן דבורה אשכול, ולשמאל הציוני של פעם, שלאור ערכיו גדלנו, ושנציגו, חיים הרצוג, קרע מעל במת האו"ם את ההחלטה שהציונות היא גזענות.
