מחקרה של ד"ר מינה צמח, עבור הרשות השנייה, לפיו לדעת 38% מהציבור התקשורת פוגעת בדמוקרטיה - מטריד, מטריד מאוד. לא משום שהתקשורת אמורה לשמור על הדמוקרטיה. איני יודע מי הוא זה שטבע את הביטוי "כלב השמירה של הדמוקרטיה". תפקידה של תקשורת אינו לשמור על הדמוקרטיה, אלא להיות דמוקרטית בעצמה ולשקף את מגוון הדעות. אבל במקום למלא תפקיד זה נותרו לה רק תכונותיו של הכלב - נשכנות ונבחנות נגד כל זר שמעז לרוץ בקרבתה, לצד עדריות ורחרוחי ישבן הדדיים. ההשתלבות (האיטית יחסית) של כתבים המגיעים מרקע שונה מזה של "השבט הלבן" ועליית קרנן של הרשתות החברתיות מקשה על התקשורת לשמר את שליטתה. במקום לראות בתופעות אלה ברכה, היא רואה בהן אבן נגף. השמירה היחידה של התקשורת הישראלית בת זמננו, אפרופו כלב שמירה, היא על ההגמוניה התקשורתית שמבקשת להשתיק דעות שאינן מתיישרות לפי תפישותיה. בהבנתה המעוותת את הדמוקרטיה, היא חדלה משיקוף מגוון הדעות בטענה כאילו הדבר יהפוך את ישראל למדינה אנטי-דמוקרטית. כאשר היא מואילה בטובה להביא לאולפן מישהו שדעתו הפוכה, היא תדאג לעשות הכל כדי שדעתו לא תישמע. שיח ההשתקה יתחיל ברמה ההצהרתית המסויגת, שאנחנו לא חושבים כמו המרואיין עד כדי ביטוי מעשי כמו דגלי הגאווה באולפן של אורלי וגיא, הצגת המרואיין כחשוך ושיסוע מתמיד של דבריו תוך הטחת האשמות. את השאלות המקצועיות ואת השיח הערכי יחליף ירי אוטומטי של עמדות, הנחות והאשמות שלא יאפשרו למרואיין התייחסות עניינית. אולפני הטלוויזיה (והרדיו) הפכו מזמן לזירת התגוששות במקום במה לבירור עמדות מתוך הבנה שאין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה. במקום לחדד סכינים, עיתונאים נועצים סכינים במרואיינים בעלי דעות הפוכות לשלהם ואינם מבינים כי הסכין ננעצת בלבה של הדמוקרטיה. התנהלות זו היא-היא שגורמת לציבור להבין כי האויב הכי גדול של הדמוקרטיה הוא התקשורת שכביכול מנסה להגן עליה, אבל בקהות חושיה ובסכיניה הקהות מבצעת חרקירי.