הברית

בְרִית יִשְׂרָאֵל עִם אֱלֹהָיו חֲקוּקָה בַסֶּלַע קִיּוּמָה לֹא מֻתְנֶה בְּאָמְרַם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע בְשִים יִרְאַת ה' בַּלֵב וּבְקַיֵּם תּוֹרָתוֹ לָעָד כִּי עַל כֵן נֶאֱמַר עַמֶּנוּ בָּעַמִּים יִשְׁכּוֹן בָּדָד יֶשׁ מֵטִיפִים וְקֻפַּת שְׁרָצִים תְּלוּיָה לָהֶם נֹפֶת צוּפִים בְפִיהֶם וְקוֹרָה בֵּין עֵינֵיהֶם מַטְרָתָם לָשֵׂאת חֶן וְלַעֲזָאזֵל טוֹבַת עַמָּם כי עֵינֵיהֶם נִסְתַּמְאוּ מֵרֵאוֹת נְכוֹחָה גָּם שַׁכְחוּ שֶׁאֶרֶץ זוֹ לְנַחֲלָה נִתְנָה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ יְחִידָה נוֹעֲדָה לְיִשְׂרָאֵל וְאֵין בִּלְתָּהּ וֶאֱלֹהֵינוּ צִוָּנוּ לְכַבֵּד זְכוּיוֹת הַגֵּר הַגַּר בָּהּ הַמְקַבֵּל עָלָיו חֻקֵּיהָ וְנוֹשֵׂא בּעֹל הֲגָנָתָהּ יַעַן כִי כַךְ נֶחֱקַק וְכַךְ נֶאֱמַר: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם(1) (שמות יב/מט) זֶה אֲשֶׁר צִוָּנוּ מֹשֶׁה וְ"עֵקֶב" כַּךְ חֵרוּתֶנוּ נְקַיֵּם לא בכדי נמצא ישראל בארצו מאז ומתמיד למרות שממלכת יהודה וישראל נכבשו על-ידי ממלכות זרות שארית ישראל נשארה בארץ לאורך תהפוכות הזמנים ושמרה על הישות הלאומית שקמה והייתה לפני כארבעת אלפים שנה. לכן בארץ זאת לא הצליחו אנשי המדבר שפלשו לכל ארצות הגובלות בישראל, להקים בארץ ישות מדינית על סממניה לא מלך בראשה ולא בית נבחרים ולא ממשלה או צבא או משטרה, כפי שעשו פולשי המדבר למשל בעירק (כלומר בבבל ובאשור ובנהרים) או כמו בסוריה שם קם בית נבחרים והורכבה ממשלה, והייתה משטרה (מדובר בסוריה - ארם צובא ודמשק ופיניקיה,היא לבנון) או כמו במצרים שם נעלמו עקבות הפרעונים, שיתכן ששרידיהם הם הקופטים גם שם הומלך מלך פואד ואחריו פארוק ויש בית נבחרים וממשלה וצבא ומשטרה. ואילו בארץ ישראל לא הצליחו לעשות הם או אפילו המעצמות שכבשו את הארץ, הפרסים והביזנטים, והרומאים, והיונים והצלבניםוהעותומאנים והבריטים אחרוני הכובשים. עם הסתלקות הבריטים מן הארץ חודשה עצמאות ישראל בארצו וממנה גורשו כל אלה שחשקו בה. שרידי עמנו בארץ תושבי ממלכת יהודה - "היהודים" שמרו על הגחלת בשמרם על צביונם על-פי דת משה וישראל ובקימם את מצוות התורה כל אחד לפי דרכו, עשו כדבר משה. נשוב אל תקופת משה כאשר משה מצוה לחקוק את דברי התורה בסלע לבל תשכח, כי בשמירה על הכתוב בה, ישמר העם לעד, דבר שאכן כך קרה. מכאן שהנסיון להתנער מן התורה זה ישמיט מידינו את הראיה על זכותנו זו, ומפקירה לפלשתים לעמלקים ולפולשים מן המדבר, שנהגו כמו בכל מקום שכבשו את קדושי ישראל הרסו והפכום לקדושי ישמעאל. זו דרך פעולתם בארצות כיבושיהם (בערבית נאמר "פָתָחוּ" את הארצות והמעשה עצמה נקרא פוּתוּחְ והגוף שעושה זה מכונה אל פָתְח.) לכן משה כנביא ומנהיג ראה את הנולד ודבר על לב העם לאמור: ושמרת את מצות ה' אלוהיך ללכת בדרכיו וליראה אֹתוֹ כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עֲיָנֹת ותְהֹמֹת יֹצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושעורה וגפן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן ארץ זית שמן ודבש ארץ אשר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אֲבָנֶיהָ בַּרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. (ח/ו-ט) ומוסיף משה להזהיר את העם בצורה חדה וברורה לאחר פן העם לאחר שיקבל את כל הטוב: וְרָם לְבָבְךָ וְשָׁכַחְתָּ את ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, המוליכך במדבר הגדל והנורא ...המוציא לך מים מצור החלמיש.(ח/יד-טו) ואז תאמר לעצמך: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לי את החיל הזה (ח/יז) אם כך יתנהג העם עלול הוא לאבד את ארצו ויפקירה לזרים האורבים לו בפתח. חנוך לדור הצעיר ברוח ישראל סבא. לאורך כל חמשת חמשי התורה חוזרת וּמְצַוָּה התורה על ישראל להחזיק באמונתו בבורא עולם, וזה תופס מרבית הפרשות בתורה. ובכל פעם נזכרת הברית שבין ישראל ואלוהיו שהוא אלוה כל הבריות, אדון כל התולדות ונזכר החסד של ה' עם עמו ישראל והברית שכרת עם אבותינו, לכן שוב חוזרים אנו ואומרים יום יום יותר מפעם אחת דברי הנאמנות לה': "ואהבת" את ה' אלוהיך ושמרת משמרתו וְחֻקֹּתָיו ומשפטיו ומצותיו כל הימים. (יא/א) וכפי שקראנו עד כה משה חוזר ומזכיר זאת בדברו אל העם, כי כשלו אבותינו ולעתים גם אנו כושלים בכך. לא די שכושלים, אלא שגם מתאוננים ומתלוננים ומורדים וסוטים מהדרך שנצטוינו ללכת בה, בחטא העגל ובעבודת הבעל ועוד כהנה וכהנה להכעיס. משה בדברו אל העם נשמע כחושש על סמך נסיונו עם ישראל, כי לא ישמרו על החוקים והמשפטים ולא יקימו אותם ולא ילמדו צאצאיהם לקימם. בא ומשה ומזכיר לעם את מעלליו של העם שנתגלמו במעללי דתן ואבירם במרד קֹרַח ועדתו והענש שנענשו בכל חמרת הדין. משה מזכיר ומצוה: ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מְצַוְּךָ היום למען תֶּחֶזְקוּ ובאתם וִירִשְׁתֶּם את הארץ אשר אתם עברים שמה לְרִשְׁתָּהּ .....ותַּאֲרִיכוּ יָמִים על האדמה אשר נשבע ה' לאבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש. (יא/ח,ט) וזאת רק אם נאהב: את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (יא/יג) החזרה על דברים אלה שנאמרו באים להדגיש חשיבותם . אין שלמות לישראל אלא בארץ ישראל. עשרת הדברות שנאמרו בסיני לעם, חוזר משה עליהם ב-ואתחנן למען ישמעו אותם צאצאי דור המדבר שנכחד, כי הדור הזה לא היו במעמד הר סיני. כיון שקיום הדברות איננו מותנה בישיבה בארץ ישראל, לכן ניתן לקימם בכל מקום שם ישב אדם מישראל. וכבר אמרנו כי עשרת הדברות נועדו לכל אדם עלי אדמות בתנאי שהאדם בוחר בה' לאלוהיו, ובאמצו את יום המנוחה כיום השביעי. ברם הנצרות והאישלאם ביטלו את העיקר שֶׁבַּדִּבֵּר של השבת את אִסּוּר עֲשִׂיַּת מלאכה בו וקבעו להם יום אחר כיום לתפילה בלבד ולא כיום מנוחה. עם ישראל נצטוה עוד לקים מצוות נוספות שקיומן מותנה בישיבה בארץ, ובשימוש באדמה למחיתו כגון: דיני שמיטה, עבודת הכהנים בבית המקדש, עבודת האדמה, והבאת הַבִּכּוּרִים. מכאן שאין אדם מישראל יכול לראות עצמו שלם, אלא אם יושב קבע בארץ. וּמִשֶׁישַׁב עליו לשמור על זכויות הפרט ובכללן זכויות הגר והתושב הגרים בארץ. רש"י שישב בצרפת מבהיר כי לא כל אדם בישראל מקיים את כל תרי"ג המצוות והוא לעתים טועה ולא מקים מצוה קלה פה ושם. לכן נאמר: והיה עקב וגו... כלומר עקב קימך מצוות התורה, יכול שתטעה ותשכח לקים מצוות קלות. ומדמה זאת כאדם הדש בַּעֲקֵבָיו, מלשון "עֲקֵב" כלומר בשל רגילותן, של מצוות קלות שוכח לקימן כגון לא מברך בנטילת ידיים או באכילת פרי או בלהתעטף בציצית, או אפילו בקריאת שמע בטעות בטרם עלות השחר ובברכת המזון, שהן מצוות קלות שלעתים לא מקפידים בקיומן מתוך הסח הדעת. ומשנזכר יכול לשוב ולברך, ובכך מתקן חטאו. לא כך במקרה של לקיחת שוחד, עוות דין, רצח, וכיוצא בזה, כאן את הנעשה אין להשיב ועל האדם להזהר לבל יחטא במעשים אלה, אלה הן נקבעו בעשרת הדברות. כולל מצות ישוב הארץ.מכאן כשעומד העם בפני קיום מצות כיבוש הארץ, הוא עומד בפני המבחן הקשה ביותר בחייו. כולל בימינו בהגנה עליה שזו מצוה בעלת חשיבות ראשונה במעלה. בל ירום לבבנו לעתים נדמה כי אנחנו עדין במדבר ולא הפנמנו את דברי משה שאמר אותם לעם. לפי התנהגותנו אנו מבטיחים ולא מקימים, מדברים ולא עושים, מתכננים ולא מבצעים, הנה אנו כיום בארץ שְׁחוּנָה שאין בה מים. או שהמים שהיו אינם עוד ולא כפי שהובטח לנו: כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עֲיָנוֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בבקעה ובהר. (ח/ז) משה מוכיח את העם בצינו כי כאשר יִרְוַח לעם, הוא ישכח את אלוהיו: ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים וגו..... המוציא לך מים מצור החלמיש (ח/יד) מה אנחנו מסיקים מדברי משה כי מי שמבטיח צריך לקיים מתחיל בעבודה, צריך לסיימה. אין לבטוח שאחרים יעשו את המלאכה בשבילו. והחשוב מכל אל ירום לבבנו ואל נזלזל בזולתנו. כלנו בני עליון והצנע לכת, ולהיות כדברי חכמינו ז"ל להיות מאוד שפלי רוח, לא רק מאד, אלא מאוד מאד, ואפילו לא קמצוץ של גאוה. אסור לאדם להתנשא על רעהו. אל ירום לבבנו, גם תלמיד חכם צריך לנהוג בענווה ובצניעות גם אם הוא חכם כרבי עקיבא, עליו לראות עצמו כחֹמֶץ בן יין. כלומר לראות את עצמו ענו אפילו הוא גדול בתורה וכיין טוב. כללים אלה חלים גם על הכלל ולא רק על הפרט. לִרְאוֹת אֶת מַצָּבֶנוּ נְכוֹחָה תִּצְמַח מִכַּךְ הַצְלָחָה וּרְוָחָה לֹא לִהְיוֹת שָׁאֲנָן וְלִסְמוֹךְ וְזַעֲמֶנוּ זֶה עַל זֶה בַּל נִשְׁפּוֹךְ לָדַעַת לְאבְחֵן אֶת הַמַּחֲלָה נוכַל לְטַפֵּל בָחולִי בְּהַצְלָחָה כִי כְבַר הָיוּ דְּבָרִים מְעוּלָם וְהֵטִּפּוּל בָּהֶם הָיָה מוּשְׁלָם לְלַמֵּד מְשׁלְחֵי הָאֶש בְּצַעַר כִּי אִשָּׁם בָּהֵם תּוֹכַל וְתִבְעַר וְאִם אֻמָּתֶנוּ מְעַט קוֹדַחַת עוֹד יַעֲלֶה אוֹר וְשֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת נַשִּׁיל מֵעַל הַגַּב הַדַּבֶּשֶׁת וַתְּהִי אֻמָּתֶנוֹ בָּאוֹיֵב כּוֹתֶשֶׁת כִּי עַמֶנוּ בָּנָה לוֹ תַּשְׁתִּית שֶׁאֶת הַקָּמִים עָלָיו יַשְׁחִית יִהְיֶה זֶה פְּלִשְתִּי אוֹ עָמָלֶק יְסַלֵּק