חרזן בלתי נלאה שופך את מררתו על אתרי האינטרנט שרק מתי מעט בוחשים בהם ומצהיר שאלה שיריו. האמת: אלה לא שירים אלא פרוזה מחורזת לעתים, המרכזת את הגיגיו הבוטים של הפרובוקטור יונתן גפן. הוא צודק הגפן הזה שאין טעם להשוות בין אז לעכשיו. אז לפני שמונים שנה שלטו הנאצים והיום אנחנו, הוא משרבט בעט וידיו אינן רועדות על ההשוואה הנוראה.
אבל גפן כמו גפן, האמת אינה חשובה בעיניו. העיקר הפרובוקציה. חבל שגפן שוכח, או אולי אינו רוצה לזכור, את מה שעשו החבר'ה מנהלל מכורתו כאשר באו לפלשתינה לשקם את מולדתם. מה הם בסך-הכל רצו החבר'ה האלה? חלקת אדמה מניבה שתישא את פריה ותפרנס אותם בכבוד, ולכן הם באו בלילה, בחשאי, אל כפרים נושבים, שרפו את בתי החמר ואת שיחי הצבר המקיפים אותם, רצחו את התושבים בשנתם, וירשו את אדמתם כאילו היו צבא מגזע עליון.
את זה שכח המתנחבל גפן, או פשוט סירב לזכור.
עכשיו, בימי בלותו הוא מחפש לעצמו עדנה חדשה. ובאין לו מלים יפות, מלים של טעם, הוא מנסה לחזור לחרוזים של פעם. מנסה ככישלון חרוץ שריח באושים עולה ממנו.
גם אני לא משווה, כי אין מה להשוות. אפילו אם גפן המתבלה היה רוצה מאוד להיות מאור הדור ללהקת חבר מרעיו ההולכים ומתכלים מן הארץ שהייתה פעם שלהם, ואיננה עוד.
