פרשת מלחמת החיילים הדתיים נגד מיזוגם עם "נשים לוחמות" היא פרשת המלחמה האמיתית שנכונה לציבור הדתי-לאומי, ערב הפיכת מדינת ישראל לתואמת סדום ועמורה. לאחר כמאה שנות הליכה משותפת בין הציונות החילונית לציונות הדתית, הגיע רגע האמת. הפניית ראשם של יותר משלושים חיילים דתיים קרביים למדריכת הצנחנים היה צעד של קידוש השם אדיר, אבל מה שיבוא אח"כ הוא סימן השאלה הגדול: האם החילוניות המטורפת של דור המבול תבלע עוד נתח מהאמונה של תורת ישראל או שהאמונה בקב"ה ובתורתו יגברו בקרב של אלה שלמעלה ממאה שנה הולכים בחושך וטוענים שזהו אור?
השקפה דתית על צבא מול השקפה חילונית לא במקרה ההנהגה החילונית איננה יודעת את עצמה מכעס לאור סירובם של עשרות החיילים להביט במדריכת הצנחנים. גם המהתכים החילוניים יודעים שהגיע הרגע שהמהותכים הדתיים חפצים לפוצץ את המרמה. הבדלי המחשבה העמוקים לגבי מלחמה והצלחתה הם שונים - בין חילוני לדתי, ובלתי הפיכים לשינוי. יציאה למלחמה, בהשקפה הדתית, בנויה על אמונה בקב"ה. האמונה בקב"ה היא לא רק החלטית וטוטאלית אלא שהיא מבססת את עצמה גם על קיום המצוות - דהיינו, התורה וקיומה היא החוקה שבעצם קיומה תביא את הניצחון הצבאי. מנגד ההשקפה החילונית בנויה על "כוחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה". דהיינו, העיקר איננו הכוח העליון אלא השתדלות הכוח התחתון - אותו צבא עצמו על חייליו ותו לא. הלעג הדתי על התפיסה הזו מתבטא במשפט הנבואי: "האומרים הן למעשי ידיהם". דהיינו, האדם איננו יכול להלל את מעשה ידיו כ"כוח עליון" להצלחה כי ההצלחה היא פרי כוח עליון אמיתי ונעלם. הצבא הישראלי, עוד מימי המחתרות, היה תמיד בנוי על הבסיס החילוני ואילו הדתיים הלאומיים הצטרפו אליו במסגרת ה"אנטריזם": הרצון לשנות את בסיסו הכפרני לאמונה, תוך מאבק מבפנים. בימים שהחברה הישראלית, וגם העולמית, הייתה עדיין שמרנית, ריחפה אשליית הדתיים הלאומיים על התהליך אבל מיום שסממני דור המבול החלו להשתלט על העולם הנכרי והחילוני הסתבר כי רגע האמת קרב להגיע. והרגע הזה הגיע.
האישה היהודייה בעין היהדות מסכת "קידושין" ב"תלמוד הבבלי" מפרשת את הפסוק בפרשת "כי תצא" - "כי תצא למלחמה", שנאמר "כ תצא" ולא "כי תצאי", שאין דרכה של אישה לעשות מלחמה. אפשר ללמוד עוד טילי טילים של הסברים וחידושים על כך אבל הבסיס של הדברים מבהיר לכל יהודי דתי שצבא ולחימה אינם עסק נשי. הדבר נקבע לא משום הרצון להפלות את האישה אלא דווקא מתוך הרצון לרומם אותה ולהאדיר את כוחה הרוחני ואת מעלותיה. גם דוד המלך לא יכול היה לבנות את בית המקדש, ודווקא משום שהיה מצביא צבאי שהדם עבר דרך ידיו. האם מישהו יעז לחשוב שהקב"ה העליב את שלמה המלך משנתן לו לבנות את בית המקדש רק משום שלא היה איש מלחמה?! הכל הפוך כמובן. כדי לשרת בקודש הידיים חייבות להיות נקיות מדם - למרות ששפיכת הדם חשובה לא פעם להמשך הקיום. וכך גם אצל האישה. היא זו שיולדת את התינוק ולכן נשמתה חייבת להיות נקייה מפגעי האלימות והגסות הפיזיים והנפשיים. האישה היא זו שמגדלת את הילד ומחנכת אותו באופן מעשי ולכן העדינות והרוך שלה הם ההיפוך לברוטאליות של הלוחמה. וכך הלאה וכך הלאה. עד לכניסתן של הנשים לצבא הישראלי - כלוחמות ממש, אפשר היה להאמין כי אולי ה"אנטריזם" של הדתיים הלאומיים ישפיע בעניין האמונה, אבל כניסת הנשים לצבא הכניסה טומאה והתגרות בכל העיקרון האמונה וקיום המצוות - עד לזנות ממש, שיהודי דתי צריך "לערוך חושבים" ביחס להיותו חייל בצבא שמשיג את כל צבאות העולם בכפירה ובחוסר הצניעות. דהיינו, זהו רגע האמת ש/ל החיילים הדתיים, אך במיוחד של רבניהם. יהודי מאמין אמיתי יודע שהתורה וההלכה הם למעלה מכל דרך אחרת. עניין הכנסת הנשים למעגל הלחימה היא בעצם הניסיון להעביר את החייל הדתי על דתו. החייל הדתי אינו יכול להסכים ל"התבולל" בחיי החברה החילונית ולמחוק כלאחר יד את מורשתו הנאצלת על מעמדה המוגן והמיוחד של האישה היהודייה. מי שבמקש ממנו לעשות זאת פשוט חפץ להעבירו על דתו ולבוללו, ואין לכך שום קשר עם "ביטחון המדינה". נהפוך הוא, הכנסת הנשים למעגל הלוחמני רק תעיק על ביטחון החייל היהודי ואוי לנו אם נשים תיפולנה בשבי הסורי, ה"חיזבאללה" והחמאס!
רגע האמת הרבנים היותר תורתיים של המחנה הלאומי-דתי חייבים להבין כי הגיעו לרגע האמת. זהו הרגע שבו החברה החילונית מבקשת משותפיה הדתיים לוותר על הדת ועל עיקרי היהדות לטובת הנורמות החילוניות, כשהביטחון איננו חלק מהעניין. הרבנים הללו חייבים להניף את דגל המרד והסירוב לשנות את יהדותם ואת דתם, ללא קשר לענייני צבא וביטחון. הרבנים הללו חייבים להבין שהמתירנות החילונית בצבא הישראלי מוליכה אותם אל אסון שפיקוח נפש מתנוסס עליו. זו בעצם סיום הדרך של ה"אנטריזם" וזו ההוכחה שהרבנים החרדים - של לפני הקמת המדינה, צדקו בקובעם כי מה שאיננו צבא ה' איננו אלא סכנת חיים ואסור להיות חלק ממנו.
ההבלגה החרדית אבל כאן - בהיחשף האמת על הצבא הישראלי, מבחינת סכנתו הרוחנית והגשמית גם יחד, הרי שהיהדות החרדית שותקת במקום להצביע ולזעוק כי "רבותינו צדקו לפני שנות דור"! מה שנעשה לחיילים הדתיים הלאומיים בעניין הנשים הוא ההוכחה למה שמחכה לחיילים החרדים עם חוקי הגיוס השונים והמשונים. אבל ליצמן - גפני - דרעי שותקים. הרבנים החרדים אינם מצביעים על התועבות הצבאיות הקשות אלא ממלמלים גיבובי שטויות על "לימוד התורה" שאין לו קשר עם מהלכי השמד של הצבא, גם לאלה המוכנים להיות שותפיו. כל בר דעת יודע ששום לימוד תורה לא יועיל לצבא יהודי שאיננו צבא ה' אלא צבא שמלא בתועבות, בעריות ובבוז ליהדות. לא פעם המתגייסים ה"חרדים" הם גם קלי דעת יותר בעניין שמירת מצוותיהם מעמיתיהם ה"דתיים לאומיים". לכן אני מצפה דווקא מהרבנים ה"דתיים לאומיים" להעמיד את ה"קו האדום" לצבא ולדרוש את הפרדת הנשים הלוחמות מהחיילים הדתיים ואת הפסקת שירת הנשים בפני החיילים הדתיים, או מנגד להעמיד את הסירוב שלהם לשרת בצבא שמד אם תנאיהם לא יתקבלו.
