חלפה לה תקופה, ימים מתקצרים, האוויר עדיין חם, האדמה יבשה והחל סופו של הקיץ. ראש השנה כבר מעבר לדלת ותקיעת השופר מידי בוקר מזכירה לנו כי אנו בחודש התשובה - חודש של הרהורי חשבון הנפש של היחיד בעם ישראל, שנה חדשה בפתח.
חודש אלול מעלה את האדם למרכז ההוויה: "אני לדודי ודודי לי" משמע, אני - עם ישראל שב לדודי (הבורא) ודודי מקבל את תשובתנו. לרמוז, כי אין התשובה תלויה אלא באדם בלבד וכאשר האדם מפשפש במעשיו, משפר את דרכיו ומתעלה מעל לאגואיזם מיד נפתחים מעליו שערי שמים להיטיב את מזלו.
האדם הוא הקובע את דרכו - נסיבות חייו, כפי שציין זאת בשעתו הפסיכולוג היהודי הנודע ויקטור פרנקל: "האדם בסופו של חשבון, מחונן בכוח ההגדרה העצמית, דרכו וגורלו, כמובן, במסגרת נתוניו וסביבתו - הוא - הוא הקובע אותם".
חוק
כבוד האדם וחירותו נועד להגן על זכויותיו העיקריות של האדם במדינת ישראל. במדינת ישראל לאור היותה מדינת חוק, ומדינה יהודית ודמוקרטית, נבדלת היא משאר המדינות הדמוקרטיות בעולם. ראויות לציון מילותיה של מגילת העצמאות שהוצגו עם הכרזתה של המדינה: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית. בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".
אנו מוצאים כי לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יש שני היבטים עיקריים: ההיבט הראשון - ההיבט המורשתי. השני - ההיבט הציוני. שני אלה הם שהטביעו את חותמן על אופיה היהודי של מדינת ישראל. קיים קשר הדוק בין מורשת ישראל לציונות. רבים מהביטויים של מורשת ישראל הם גם ביטויים הקשורים לציונות - ארץ ישראל וירושלים, השפה העברית, חגים ומועדים וכו'. יש לזכור שקיים קשר בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה של המדינה כמדינה דמוקרטית.
על מהותם של הימים הקרבים, ימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה שבהם האדם מישראל במרכז ההוויה וחש קירבה מיוחדת לבורא עולם, תשאל השאלה מה מייחד את חודש אלול משאר חודשי השנה?
עתיר משמעות ניתן לומר שחודש זה מציין את ההתקרבות ההדדית בין הבורא לעמו. עם ישראל מפשפש במעשיו, מרבה בתפילות, לימוד תורה, עשיית מעשים טובים וריבוי במצוות, והבורא נושא אליו פנים ומוחל וסולח. חודש זה עתיר המשמעות הרוחנית והדתית הוא חודש של התבוננות עצמית של האדם לרחשי ליבו כי זה הזמן המתאים לחשבון הנפש של הפרט בישראל המכין אותו לקראת הימים הנוראים.
את כבוד האדם וחרותו כערך חוקתי עליון טבעה היהדות אשר קבעה כי כבוד האדם נגזר מכבוד הבורא, מפני שהאדם נברא בצלמו של הבורא. כבר בפרק הראשון בספר בראשית האדם מוצא את ביטויו כדברי הכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו). תיאור זה הוא חד-משמעי, הקב"ה ברא את עולמו באופן שיטתי ומסודר. בראש הסולם ניצב האדם והוא נברא כדי לשלוט בעולם. האדם אינו כלי, הוא מטרת הכול, תכלית הכל ויקירו של הבורא. כל מה שקיים בעולם נברא על-מנת לשרת את הבורא. תפיסה זו היא הבסיס של הערכת האדם בתורה, והיא ממשיכה גם במקורות ישראל נוספים. היא מופיעה בספר תהילים כאשר מחבר המזמור מצהיר: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלוקים, וכבוד והדר תעטרהו" (פר' ח', ה'-ו').
הערך של כבוד האדם בא לידי ביטוי בעשרות רבות של מקורות חז"ל, והנאמר במשנה סנהדרין ד', ו' הוא ביטוי נוקב לכך: "...לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב, כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב, כאילו קיים עולם מלא". משפט זה מדגיש את הערך העליון של חיי כל אדם, והמאבד נפש אחת כאילו איבד את העולם כולו. כל אדם והייחודיות שלו. אין אדם דומה לחברו, לכל אחד יש את הניצוץ האלוקי שלו המבדיל אותו מחברו.
רעיון זה מיושם הלכה למעשה במסורת ישראל בבית הכנסת. מוסד ציבורי שמעולם היה מרכזי בחיי העם לדורותיו בארצותיו. לעומת בית המקדש שבו שירתו הכוהנים בני אהרון באופן בלעדי, בעוד העם צופה למרחוק על הנעשה על גבי המזבח וסביבו. אפשרה מסגרתו של בית הכנסת לכל אדם מישראל להשתתף בנעשה בו - לנהל תפילות, לקרוא בתורה ולשאת דרשות וכו'. בית הכנסת נתן לאדם הזדמנות לממש את ייחודיותו, להגביר את כבודו ומעמדו בעיני הבורא והקהילה, ובכך גם בעיניו הוא עצמו.
היהדות מדגימה יפה את היכולת של כל אדם לעצב לעצמו את חייו. הוא מסוגל לסור מן הרע אל הטוב לתקן את עצמו ואת עולמו ובכך להשפיע על העולם כולו.
