תהליכים של קליטה לעבודה הם תהליכים לא פשוטים המלווים בקבלת החלטות גורליות הן למועמד והן למוסד הקולט את העובד. בייחוד אמור הדבר כאשר מוקם גוף חדש ורענן על יסודותיו של גוף חולה וארכאי ועל בכירי הגוף החדש לבחור בפינצטה אותם עובדים אשר יביאו למהפך הנדרש.
ברור שתכונות אופי הם חלק מהפרמטרים, וברור במקרה של רדיו או טלוויזיה שתכונות קול הן חשובות, במקרה של טלוויזיה ליופי יש משמעות, ומעל לכל בטלוויזיה של ימינו חובה לשים דגש על דמותו הציבורית של המועמד, מידת האטרקטיביות שלו, וכמות רייטינג שיביא.
עם כל הקושי שבדבר, ראוי שהערכות כאלה ייכתבו, ויישמרו מאחורי סורג ובריח. יצוין, שעל-פי החוק והפסיקה, אין לפרסם נתוני מיון לעבודה אלא בכפוף לקבלת הסכמה מודעת ומראש של העובד. יצוין עוד שעל-פי תקנון האתיקה של
מועצת העיתונות אסור על עיתונאי ועיתון לפרסם פרטים אישיים של אנשים בלא הסכמתם, ובמידה החורגת מהעניין הציבורי הלגיטימי שבפרסום.
ואף אם ייאמר כי מה שנכתב באותן הערכות הוא מוגזם, חודרני, מבזה, משפיל וכי אינטרס הציבור הוא לדעת על כאלה מסמכים, ניתן היה בקלות לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, לפרסם את האמירות אך לא לפרסם בשום פנים ואופן את שמות האנשים עליהם נאמרו הדברים. גם לגישה זו יש חיסרון באשר היא הייתה מביאה לניחושים ולהערכות על מי נאמרו הדברים, אך ללא ספק חסרונו של פרסום ללא שמות קטן הרבה יותר מפרסום כולל השמות.
כמעט בכל תהליך מיון של עובדים נכתבים דברים שאילו היו מתפרסמים היו עלולים לפגוע במועמד. המוסכמה החברתית המבוטאת בחוק, בפסיקה ובתקנון האתיקה של מועצת העיתונות היא שדברים כאלה הם סוד כמוס, ואין לפרסמם אלא בהסכמת ה"קורבן" או אלא במידה הראויה להשגת מטרה אשר הסודיות האמורה נופלת מפניה. אכן במקרה שלנו הייתה הגזמה אשר מחייבת דיון ציבורי, אך הדיון הציבורי שיצרו המפרסמים מלווה בפגיעה מאוד מיותרת במספר אנשים, אשר הפגיעה בהם לא הייתה כלל חיונית להשגת המטרה הציבורית הנדרשת.
נ.ב פניתי לחושף הפרשה על-פי כתובת האינטרנט המפורסמת באתר של עיתונו, והיא לא התייחס לפנייתי.
