אין הצדקה לאלימות די לאלימות! אין הצדקה לאלימות! תכניסו את זה טוב טוב לראש וללב.
תמוה הדבר שהאחיות, שלמרבה הצער לא אחת היו קורבנות למעשי אלימות של מטופלים בראיונות עימן בכלי התקשורת הצדיקו אותם. ייתכן בהחלט שבדלת האחורית הייתה זו התרסה ומחאה נגד מצוקת האחיות - עומס העבודה ומחסור בתקנים. מה שהתברר שאכן עבד והוחלט לתקן בסופו של דבר.
אין ספק שהאחיות צודקות בתביעתן לשיפור התנאים שלהן, אך מכאן ועד הצדקת האלימות נגדן ובבתי החולים הדרך רחוקה. בשום אופן אין לכרוך את השניים. זה לחוד וזה לחוד. האם האחיות לא הפנימו עדיין שמי שמכין אקדח במערכה הראשונה סופו שיירה במערכה השלישית? האם הן לא הבינו עדיין שבמתן לגיטימציה לאלימות הן יורות לעצמן ברגל?
תגובות קנס הרעש בעקבות "הנה באה הרכבת" מיקה אלמוג שבעה ימים 10.8.18
מיקה יקרה,
את לא לבד (נכון שלא גיליתי לך את אמריקה)? וגם הרכבת שנסעת בה לא לבד. ברכבת, באוטובוס, ברחוב וּבשכונה אנו מוצאים את הקבוצות הרעשניות הללו, המצפצפים על החוק ואינם מתחשבים בסביבתם. הכל מתחיל בחינוך (וגם זה לא סוד) - לכיבוד החוק, לכיבוד הזולת וּלכיבוּד האדם את עצמו. את הסבתא, וגם את האם, כנראה כבר לא נצליח לחנך. אבל לפחות את הדור הצעיר, שיש לו סיכוי, צריך לחנך.
אבל השאלה היא, מי יחנך. למרבה הצער, רבים מן המורים והמחנכים אינם ראויים לשמש דמויות חינוכיות. וּבואו נגיד את האמת. למה להפנות אצבע מאשימה רק למורים? האם משכן הכנסת של נבחרינו אינו קרקס במקרה הטוב וקרנבל של צעקות, גסויות, אגו, בּוּטוּת ותרבות דיבור קלוקלת במקרה הגרוע? איזה מודל חינוכי משמשים נציגנו לציבור בכלל ולנוער בפרט?
יש להניח שהאנשים הרעשנים הללו מבינים רק את שפת הכסף. ולכן, אם רוצים "קצת שקט, בבקשה" צריך להטיל עליהם בחוק את קנס הרעש, וּלהביא אותו לידיעת הציבור. יש להגדיר את מהות הרעש, לקבוע את גבולותיו ואת גובה הקנס. אך מי המחוקק - זה שמרעיש בעצמו?
מצא את ההבדלים רענן שקד מצביע בטוּרוֹ בשבעה ימים על שלוש תופעות של העידן המודרני. בראש וראשונה הטשטוש המגדרי, כאשר העולם הגברי מחקה את העולם הנשי בכל הקשוּר לטיפולים אסתטיים, כמו ירידה במשקל (ולא רק מסיבות בריאותיות) וחיטוּב הגוף, טיפולים קוסמטיים, הסרת שיער וכדומה.
יתר על כן, כיאה לדור האינסטַנט רבים מן הגברים, כמו הנשים, מעדיפים מטעמי נוחוּת לקבל את הרזון או החיטוּב על מגש הסיליקון, כאשר התוצאה היא מיידית, ואין צורך להזיע, להתאמץ וּלהתאזר בסבלנות עד השגת היעד המיוחל והשלת הקילוגרמים המיותרים.
ואחרון אחרון - דימוי הגוף והדימוי האישי בכלל. כלל יסוד של הפסיכולוגיה המודרנית הוא שהדימוי העצמי של האדם נקבע במידה רבה על-פי הדימוי שלו בעיני אחרים. ולכן כל כך חשובים לו המראֶה החיצוני המקנה לו ביטחון בעיני הסביבה, וּממילא ביטחון בעיני עצמו.
נכון שבעידן הדיגיטלי, שבו כל אוחז במקלדת הפך לעיתונאי או סופר, המשתלח בזולת ללא רסן, נחשפנו לתופעת השיימינג, הבִּיוּש ההמוני, שאינו חוסך את חיצי הביקורת הלעגניים שלו מכל אייטם אפשרי וּמשפיל את האדם עד עפר. כל אחד הופך מטרה לפאפרצ'י ברשתות החברתיות. אז עִם חיטוב או בלי מה ההבדל?
