בפרק מ"ה של ספר שירת תהלים מתארים כמה פסוקים בואה של נסיכה רחוקה שהייתה לכלה לפני המלך. היא מביאה עמה כל עושרה הצרור בכליה ומתייצבת לפני המלך בלבוש חמודות, ואומרת לו כי מעתה הכל שלו, כליה, ואף גם הנערות הבתולות המשרתות אותה ורעותיה.
הלשון התנכ"ית הפיוטית והחגיגית הופכת את המעמד לאלגוריה לכלולות כנסת ישראל עם מלך מלכי המלכים. "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ. לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ. תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ" (תהלים מ"ה, י"ד-ט"ו).
אלה פשוטם של דברים. מתוך התיאור הזה נשלפה לה התיבה "כְּבוּדָּה" בשורוק והפכה ל"כְּבוֹדָּה" בסגול שלא על דעת הכתוב כמובן, והכל נשתנה תכלית שינוי. לפתע הפך הפסוק ליסוד מוסד לדיני צניעותה היתרה של האישה, להדרתה מכמה וכמה ענייני הלכה בתחום המשפטי, לסוציולוגיה האומרת כי מקומה הוא בביתה שם כָּל-כְּבוֹדָּה, והיא מממשת את שליחותה בחיים בתוך ביתה, כרעיה, כאם, כעוגן המשפחה. הפנימה הוא ְּבוֹדָּה. לא הייצוג בחוץ. לא בבית הנבחרים. אכן יש שדרשו אחרת, אחרי שהשורוק נהייתה לחולם ואמרו כי כבודה של האישה הוא בפנימיותה. יפה, אולם גם זאת מטמורפוזה של הפשט האומר כי האישה שווה אבל שונה, האיש מחצין ובזה כוחו, האישה בשונה, מופנמת ובזה ייחודה. אבל כבר אמרו, שווה אבל שונה, לא שווה.
אמת שאי-אפשר להתפלמס עם דרשות ולא עם תפיסות עולם שנוסדו מימים ימימה והתולות עצמן בווי עמודים. אבל ראוי לדעת. כְּבוּדָּה היא מילה שונה בתכלית מכְּבוֹדָּה. בכְּבוּדָּה מונחים אבנים טובות ומרגליות המוסעים והנישאים אל אשר שם יניחו אותם. כְּבוֹדָּה של האישה הולך עמה באשר שם היא הולכת לממש את ייחודה על-פי אישיותה, ויכולותיה, וכישוריה, ונטיות ליבה. רצונה כבת חורין זה כְּבוֹדָּה.
לא באתי להיזכר במיני פרשנות הזאת אלא מפני שענייני המגדר עולים בקני הסוף של ישראל יותר משטוב להם לישראל, ומצווה גדולה להגדיל כבוד ולהאדיר.
