הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ הַצֶּדֶק נִמְצָא וּבְעֵת הַצֹּרֶךְ מוֹפִיעַ הוּא לֹא נִרְאָה אַךְ מוֹפִיעַ וּמַפְתִּיעַ וְהַמַּעֲרִים עַל הָאֱמֶת סוֹפוֹ שֶׁיֻפְתַּע וְעֵדוּת שֶׁקֶר לֹא תִּצְלַח וְהָעֵד יוּקַע כְכֹל שֶׁהוּא לַשַּׁוְא נִשְׁבַע כִּי נֶאֱמַר שְׁפֹט הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק וְהַתְחֵל בְּתוֹךְ בֶּיתְךָ לַעֲשוֹת בֶּדֶק וְאַל תַּטֶּה מִשְפָּט וּנְהַג בֶּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְאַל תְּהֵא כְּמִי שֶׁטּוֹבֵל וּבְיָדוֹ שֶׁרֶץ מַרְשִיעַ צַדִּיק וְדִינוֹ חוֹרֵץ זְכֹר צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף בַּתּוֹרָה כָּתוּב לְחַף מִפֶּשַׁע הַט אֹזֶן וַהֲוֶה לוֹ קָשׁוּב וְתֵן לוֹ יוֹמוֹ וְשֶׁקּוֹלוֹ בָּרָמָה יִשָּׁמַע וּלְעֵד שֶׁקֶר אַל תִּשְמַע לַשַּׁוְא יִשָּׁבַע כַּךְ צִוָּנוּ מֹשֶׁה לְמַד וְדַע צדק צדק תרדוף האמירה
צדק צדק תרדוף מכוונת הפעם גם לשלטון שיהיה בכנען בבוא ישראל לארץ. ויש שורה של כללים לקיום שלטון טוב, טהור וצודק לטובת כל אזרחיה. כבר אז דובר על מִשְׁטָר מדיני, מנהלי ושיפוטי, זה ממש תורת הפרדת הרשויות במדינה הן: הראשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. זה נקבע עוד בתורת משה וקבל ביטוי בְּדַבֵּר משה אל ישראל, וזה לא רעיון של
מונטסקיה הצרפתי, אשר כפי הנראה קראם בתורה (בברית הי; שנה כלשונם)
ולא אמר דבר בשם אָמְרוֹ. כשמדובר על שלטון אנו מוצאים כי בפרשת שופטים נזכרה
"המלוכה" בישראל. זה איננו עולה בקנה אחד עם משנאמר בארבעת חֻמְשֵׁי תורה שקראנו והודגש בהם כי:
ה' הוא מלך המלכים הקדוש ברוך הוא. למרות שהאדם לא יכול לראות את האלוהים כפי שאמרו קדמוננו מארם צובא כמשל בערבית (
אל רב איזה פילעין מא נשאף ולאכֶן פיל עקל אינערף) כלומר,
האל בעין לא נראה אבל בשכל נודע. הדגש הוא על עשית
צדק. לומדים לדעת איך נהגו בעבר ואיך לנהוג בימינו. לא בכדי הפרשה מתחילה במלים:
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (טז/יח) זה אמור להיות היסוד עליו יושתת הממשל בארץ. רואים אנו שמשה חזה ברוח נבואתו, שיהיו מנהיגים בעם שלא יזכרו את אשר צוה ה' אותם וינהגו בשרירות לבם וברוע מעשיהם, לכן משה צוה אותם לאמור:
כי תבא אל הארץ... שׂום תשים עליך מלך (יז/יד,טו). כי לעם דרוש אחרי כניסתו וכיבוש הארץ, מנהיג חזק וישר. וכאן מתעוררת השאלה:
לשים מלך זה צו או בחירה? דהיינו זו
מצווה או
רשות בכך נחלקו הדעות בין התנאים לאמוראים אלה ראו
ב"שום תשים" רשות ואלה רואים בה
מצווה, דעתו של הרמב"ם בשאלה כי זו
מצווה ומבהיר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: לשים עליהם מלך. שנאמר:
שום תשים עליך מלך (יז/טו) להכרית זרעו של עמלק,
תמחה את זכר עמלק (כה/יט)
ולבנות בית הבחירה. אלא שזו לא הדעה הרווחת. ראינו כי ישראל בחידוש קוממיות בתש"ח, לא שם עליו מלך. וכאן ראינו כי העם דרש לשים עליו מלך וזה שקרה בתקופת שמואל הנביא בהמליכו את שאול מלך ראשון על ישראל ובחירתו הייתה באקראי. שאול נמשח כמלך על-ידי שמואל הנביא שלא רצה בכך, אך נעתר לדרישת העם. כי המטרה ביתה אז לשים בראש העם מנהיג שינהיג אותו,
כי עַם בלי מנהיג הוא כעדר בלי רועה, אך קדמה לכך האמירה
"צדק צדק תרדוף", כי התורה את עשית
הצדק בראש מעיניו לטובת העם, וכאשר הצדק נעלם מקרב העם יוצאת נפש העם ובורחת ולכן צריך לרדוף אחריה ולהשיגה. רש"י גם נתן מבט אחר לאמירה
צדק צדק תרדוף לאמור:
רדוף אחרי בית דין שעושה צדק ושהוא נתפרסם בכך. אמירה זו מכוונת
דווקא לבעל-דין לאמור בל יחפש שופט נוח לו, שיחפש בית דין צדק, יען כי השופטים נצטוו:
"ושפטו את העם משפט צדק" (טז/יח)
כי ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיהו א').
לא תלמד לעשות כתועבת הגויים בהקשר לאמירה זו בתורה, מובאת דעתו של הרמב"ם על
האסטרולגיה, היא
הָאִצְטַגְנְנוּת - חיזוי בכוכבים כדי לקבוע גורלו ועתידו של אדם. דעת הרמב"ם בקשר לכך כי
"זו עבודה בעינים" והוא מגדיל לומר: "עליכם לדעת שהרבה טפשים חברו אלפי ספרים בתורת האיצטגננות ואנשים רבים גדולים בשנים אבל לא בחכמה, אבדו כל ימיהם בלימוד אותם הספרים וראו בהבלים אלה חכמה ומדעים, והאנשים נוהרים אחרי אלה, מתוך עִוָּרוֹן אֱוִילִי, הכונה לדברי האסטרולוגים שמזלו של אדם או גורלו לטוב או לרע נחזה בכוכבים, אלה אינם דברי חכמה כלל אמר הרמב"ם אלה הם דברי טפשות. והוסיף עוד כי הפילוסופים היונים שהם חכמי הדורות, לא עסקו בתחזית בכוכבים כלל, רק הַכַּשְׂדִים וְהַכַּלְדִיִים והמצרים והכנענים, שדעתם והבנתם מֻעֲטָה עסקו בכך. פתי מאמין לכל דבר, ורק רמאי המבקש לרמות אחרים עוסק בדברי הבל אלה. וזה שנאמר:
לא תלמד לעשות כתועבת הגויים. התורה אסרה על ישראל להאמין בהם ונאמר:
ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים-א ה/י) הקב"ה אסר מעשי גויים אלה שהם תועבות לפניו. ואסר על הנחשים והקסמים, ואסר על הזיקה להם, וצוה להזקק לתורת אלוהים ולא למנבאי עתידות וקוסמים ומנחשים. דעת הרמב"ן בשאלה זו שונה מדעת הרמב"ם, אלא שהרמב"ן מסכים כי לא קימים כוחות על טבעיים שפועלים כנגד חוקי הטבע שנקבעו על-ידי
"פמליה של מעלה". יחד עם זה דעה זו הופכת להיות מקובלת ותופסת מקום במחשבה ויש לה אחיזה בימינו. יש המספרים על אפשרות ללמוד מדיטציה טראנצדנטאלית, שתשפיע על האדם
שירחף באוויר מעל פני הקרקע בכוח החשיבה. דעת חכמינו ז"ל כי דברים אלה נחשבים מעשי כישוף ויש בהם משום אחיזת עיניים ואין בהם ממש. יחד עם זה, הרמב"ם היה מוכן להתייחס לסוג מסוים של שיקוי או מעין תרופה שמקלה על סבלו ומחלתו של אדם בהתייחסו לשיקוי זה כמרפה למרות שאין בשיקוי ממש, לכן אומר הרמב"ם יכול אותו אדם לעשות זאת. אך אל לא ליחס לדבר זה כוחות עליונים ונסתרים ומסתוריים.
מלחמה ושלום הלכה למעשה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (כ/י) אם תענה העיר לקריאת השלום, לא תלחם בה ולא תכה את תושביה לפי חרב, כי אז יחיו תחת חסותך ועבדוך. ברם אם ילחמו בך הלחם בהם וְהָרְגֵּם שנאמר:
הבא להרגך השכם והרגו. רש"י אומר כי זה מדובר ב
מלחמת רשות להרחבת גבולות הארץ. לפיכך אפילו יהיו אלה שבע הָאֻמּוֹת שנצטוה ישראל להחרימם, רשאי הוא לקימם ובלבד שיקימו הם את חוקי הארץ בלשון ימינו, או
שיקבלו עליהם לקים שבע מצוות בני נח לפחות ולא יחתרו תחתינו להפילנו ולרשת אותנו. לא בכדי יש לבטים אצל חכמינו בַּצִּוּוּי
"להחרימם" כי מדובר כאן בשאלה מצפונית אם אכן צריך להחרימם (להרגם). על כך מובא ספור אגדי ב
"ספריי" על יהושע בן נון שבהכנסו עם ישראל לארץ, לא פתח במלחמת שְּמַד - שלח להם הודעות: כל הרוצה
לִפָּנוֹת יִפָּנֶה, חזר שלח ואמר להם כל הרוצה לעשות מלחמה
יעשה מלחמה. כך היה עם הגבעונים (יהושע ט/ג) הם השלימו, בהערמה על ישראל, וכרתו ברית עם יהושע ונשארו, עד שהפרו את הברית (בתקופת שמואל ושאול). לכן נאמר אל תרחם על רשע כי המרחם על רשע מתאכזר על הצדיק. ענין אחר יש בפרשה, הוא הפטור שיש לתת
ליוצא צבא מיציאה למלחמה, בלשוננו לתת
פטור משרת בצבא העם. בעניין זה נאמר:
כי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו (כ/ח) אלא מה פטור זה עלול להיות בּעָכְרָיו כי הוא יסומן על-ידי עאנשים כפחדן על כל המשתמע מכך בימי שלום. לכן ניתן פטור ממלחמה גם למי:
אשר אֵרַשׂ אישה ולא לקחה, וגם
לאיש אשר נטע כרם ולא חללו. וגם
לאיש שבנה בית ולא חנכו (כ/ה,ו) בשוב אלה יחד, לא יודע מי מהם הירא ורך הלבב, לא יוכלו לסמן אותו
כמוג לב. יש מַחְלֹקֶת תַנָּאִים בעניין זה ויש הסבורים כי
מדובר באיש הירא ממש, ויש מי שאומר כי מדובר באיש
רגיש שאיננו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב מונפת, מוג לב הוא. ויש הסוברים כי האיש חש במצפון לא נקי בהילחמו באחרים, כך או כך איש כזה מוטב שלא ימצא בקרב הלוחמים לבל יפגע במורל שלהם. לא מצאנו צו בדבר מתן פטור ללומדי תורה היוצאים למלחמה הם קובעים עתים לתורה ועתים למלחמה לפי הפתגם:
תן עת לך ועת לאלוהיך. ועוד ענין מוצאים בְּדַבֵּר משה אל העם בשאלת נטילת אחריות על מעשינו ושלא נטיל כשלוננו על זֻלָּתֶנוּ. ומשנכשלים אין לאמר: "זו
גזרה מן השמים". כי התושיה וההחלטה נְתָנָה ה' לנו ביחד עם השמירה על
טֹהַר הַמִּדּוֹת ויראת שמים בכל מעשי ידינו וצונו לקחת אחריות על מעשינו כך לאמור:
הָעוֹשֶׂה רַע לְעַצְמוֹ אַל יִתְאוֹנֵן מוּטָב לוֹ לְהַבִיט בָּרֵאִי וְיִתְבּוֹנֵן כִּי כְּמַעֲשָׂיו יֵעֲשֶׂה לוֹ בֵּל יִתְמָהּ וְיֹאמַר צָרַת רַבִּים חֲצִי נֶחָמָה צָרִיךְ לְשַׁנֵּן דִּבְרֵי חָכְמָה וּבִינָה וְלָדַעַת לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂינוּ בִּתְבוּנָה וְגָם שֶׁלֹּא נִהְיֶה פּוֹסְלִים בַּזֻּלַּת הֲרֵי נֶאֱמַר קְשׁוֹט עַצְמֶךָ תְחִלָּה לָמַדְנוּ כִּי כּוֹחֶנוּ בְּמוּסַר מַעֲשֵׂינוּ הַכְּלָל חַל גָּם בְּמִלְחָמָה בְּצָרֵינוּ זֶהוּ חָסְנֶנוּ וְזֶה הַכֹּחַ שֶׁיָּגֵן עֲלֵינוּ כשנֵטִיב לַעֲשׂוֹת וּנְשַׁמֵּר יִחוּדֶנוּ וְגָם נְאָחֵד בְּאַהֲבָה אֶת שׁוּרוֹתֵינוּ כּי אָז ה' יִלָחֵם לָנוּ 