פרשת השבוע פותחת בציווי (דברים טז): [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. על פניו נראה שהציווי הוא לעם ישראל ובעניין בסיסי ויסודי לקיומה של כל חברה, להקים מערכת משפטית שתעשה משפט צדק. אלא שההמשך אומר דרשני: [יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. למי נאמר הפסוק הזה? לשופט? אותו מצווים לשפוט ביושר? ככה עוברים מציווי כללי לעם, אומנם בלשון יחיד, אבל מדברים על השופטים בגוף שלישי רבים, לציווי לשופט הפרטי בלשון נוכח בלי שום התראה או מילות קישור? ובכלל, כיצד באמת ניתן להגיע למשפט צדק? באמת, לא בכאילו.
אומר ה'אור החיים' הקדוש כי השופט צריך להתייחס אל הדין המובא בפניו תוך התעלמות מוחלטת מבעלי הדין, כי אי-אפשר שלא יטה לבו לטובת צד אחד מבעלי הדין. והנה דבריו: משפט צדק - ולא אמר בצדק, כאומרו "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו), כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה, שיעביר מבין עיניו שני הנושאים, ולא ילביש משא-ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני, וכפי זה יהיה להפך, אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאילו אין אדם שצריך להוראה זו עתה אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו, ידין בו לבעלי דינים, יזכה הזכאי, ויתחייב החייב.
והוא ממשיך להסביר: והוא אומרו ושפטו את העם משפט, פירוש כבר הוא משפט בפני עצמו זה יהיה צדק, אבל זולת זה כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים, על כל פנים יהיה אחד יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלוים בשיקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו. כי לכאורה, די היה שהתורה תכתוב ושפטו את העם בצדק, ומהו הלשון מִשְׁפַּט-צֶדֶק? לומר שהמשפט עצמו צריך להיות צודק. זה כמו בבחינות ארציות או אקדמיות, בודק הבחינה אינו אמור לדעת של מי המחברת שאותה הוא בודק, כי עליו להתייחס לתשובות בלבד. כי אחרת, היכרות קודמת עם הנבחן עלולה להטות את דעתו בעד או נגד והציון שיעניק בסוף לא יהיה צודק.
צדק זה רק כוכב בשמים? האם יש טעם לערוך השוואה למערכת המשפט המוכרת לנו ביומיום? לי נראה שזה מיותר. הרי לא לחינם מצטטים אמירה של משפטנים בערך בזו הלשון: צדק יש רק בשמים והוא כוכב, על הארץ דנים על-פי חוק. אבל בדרך זו יש לא מעט הטיות בהתאם לנטיות שהשופטים הביאו איתם מהבית, מהשקפת העולם הכללית שלהם, וממילא נוצרים לא מעט עיוותי דין. ומה ששאלנו לגבי הפסוק השני למי הוא נאמר, צריך לשים לב שלכל אחד ואחת מאיתנו אמור להיות כושר שיפוט ואנחנו גם מפעילים אותו לא מעט, בביקורת למשל אבל לא רק. גם בנקיטת צעדים מסוימים ביחס לזולת בהנחה שהתגובה שלו תהיה כפי שאנחנו רוצים ומצפים שתהיה. אבל במציאות, על הרוב זה לא מצליח. מעניין מדוע.
הפסוק השלישי בפרשה מחריף את דרישת הצדק שהתורה מפנה אלינו והיא אף כורכת את דרישת הצדק ביכולת שלנו להיאחז בארץ לאורך זמן: [כ] צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ועכשיו שאלה: אם היו מוצגים בפני בית המשפט מקרים משפטיים בלי זיהוי של בני אדם מאחוריהם, הפסיקות שלהם היו זהות למה שאנחנו רואים היום? בענייני בניה לא חוקית למשל? או בזכות להפגין? ואולי בחופש הדיבור מול גבולות ההסתה? וזה לא רק בתי המשפט; זה גם המשטרה, הפרקליטות וכמעט כל מי שיש לו יד ורגל במערכת השלטונית והתקשורתית. כמעט, כי עדיין ניתן לזהות כמה צדיקים שלא נותנים להשקפת עולמם להשתלט על שיפוטם.
ונעבור למערכת הפוליטית. ידוע שלעתים קרובות, במעבר מאופוזיציה לשלטון, מתחולל שינוי השקפתי קיצוני אצל אנשים. שינוי כזה יכול להתחולל גם בלי קשר לשלטון אבל לא זה העניין, העניין הוא היכולת לשפוט בצדק. למשל, בימים האחרונים חותר סר הביטחון להסדרה מול חמאס, זה אותו אחד שבהיותו באופוזיציה התחייב שאם יקבל את הסמכות הוא יתן לראש הנחש 48 שעות כדי להחזיר את שבויינו. באיזה חלק יש צדק בשיפוט שלו? ואולי, רק אולי, הוא בכלל לא בכיוון של שיפוט צודק? וזה לא רק הוא, כל המערכת בנויה כך שלא שייכת אצלה חתירה לצדק. כך יוצא שבמו ידינו אנחנו מרופפים את אחיזתנו בארץ. איזה מזל שהקב"ה שומר ומציל אותנו מהשטויות של עצמנו.
