"המנוח ואני" זו הדרך הישראלית להנציח מותה של אישיות ידועה. הואיל ו
אורי אבנרי הוא דמות ידועה בציבוריות הישראלית לא נותר לי אלא לכתוב "הספד ישראלי" לאיש שאמנם מעולם לא שוחחתי אתו אבל אנסה לתאר את מערכת יחסיי האינטנסיביים אתו כניסיון ליטול חלק ב"גם אני הכרתי את אורי אבנרי".
יחסיי עם אבנרי היו, כאמור, חד סיטרים. על-אף הקשרים "האינטנסיביים" בינינו מעולם לא החלפתי אתו ולו מילה אחת. מסריקה של זיכרונותיי גיליתי כי קשריי עם אורי אבנרי משתרעים על פני שנים רבות.
יחסי עם המנוח, אורי אבנרי, התחילו בהיותי בן 6 תלמיד כתה א' בבית הספר תל נורדאו בתל אביב. אני תלמיד כתה א1. מחנכת כתה א2, זו שהייתה צמודה אלינו, הייתה אחת ששמה רחל גרינבוים. בחורה צעירה שכנראה סיימה סמינר למורות שכמובן נראתה לי אז מאוד מבוגרת. בגלל מחסור בכתות לימוד וריבוי תלמידים למדתי, כמו שאר כתות א בבית ספרנו, "במשמרת שנייה" כלומר התחלנו הלימודים בשעה 12 בצהריים וסיימנו בארבע אחר-הצהריים.
כבר בסיומו של היום הראשון ללימודים יצר הסקרנות שהיה כנראה טבוע בי מילדותי גרם לי להבחין בג'יפ מאובק שחנה ליד הכניסה ברחוב מנדלי בתל אביב. משתופעת הג'יפ החונה חזרה על עצמה ניסיתי לראות מי בג'יפ ולמה הוא ממתין. להפתעתי ראיתי את רחל גרינבוים, זו המחנכת של א2, יוצאת מבית הספר ומיד נבלעת בתוך הג'יפ ושם, רחמנא ליצלן, מדביקה נשיקה לבחור המזוקן שישב והמתין בסבלנות ליד ההגה. האמת, די הסמקתי כשראיתי את אקט הנשיקה ומאז אותו יום תמיד חיכיתי ליד הכניסה (בית הספר טרם היה מגודר) כדי לצפות ב"סרט הכחול" של גרינבוים מנשקת את המזוקן. יום אחד אמי באה לאסוף אותי מבית הספר וכשגם היא נתקלה בג'יפ הממתין אמרה לי: "למי אורי אבנרי מחכה כאן בכניסה"? מי זה אורי אבנרי? שאלתי וקיבלתי תשובה - זה אחד "משועלי שמשון" שלחמו בנגב. תוך זמן קצר הפכה רחל גרינבוים לרחל אבנרי.
"קשר" נוסף עם אבנרי נוצר לי במקרה. אחד מחבריו הקרובים של אחי, עמיר ברסקי שמו (בן בית אצלנו בילדותי), היה בן דודו של מ"מ בחטיבת גבעתי, איסר ברסקי, שנפל במלחמת השחרור בקרב על גבעה 69. חיטוט בזיכרוני העלה לי סיפור (שהיום קשה לי לאמת שאותו). איסר ברסקי נשא ב"סחיבת פצוע" את אורי אבנרי כאשר נפצע קשה מאוד בקרב ליד משטרת עירק מנשייה בנגב. ההיה זה ספור אמתי או מיתולוגיה? אני מנסה לוודא בעצם ימים אלו. דבר אחד ברור, אבנרי חש יחס מיוחד לאותו איסר ברסקי וכאב את נפילתו, ידע לציין, מפעם לפעם, את איסר ברסקי בכתביו כולל בספר שהיתי מכור לו בילדותי "בשדות פלשת".
אינטראקציה אחרת עם המנוח, גם היא בילדותי, נבעה ממיקומה של מערכת "
העולם הזה" במרתף ברחוב גליקסון הסמוך למקום מגורי (צמוד למה שהיה קולנוע תל אביב). לא פעם הייתי יושב עם חברים מעל לחלונות המרתף וצופה בקבוצה קטנה של עיתונאים היוצרת את העיתון בעריכתו של, כמובן, אורי אבנרי, שנחטף כלחמניות טריות בימי רביעי בערב עם "צאתו לקיוסקים". דרך החלונות במרתף היה זה עוד סוג של מפגש עם אבנרי. הסקרנות לגבי המתרחש במערכת התעורר אצלי, כנראה, לאחר שהוטמנה פצצה במערכת העיתון ואחרי שאחד מהכתבים הבכירים בעיתון, אלי תבור, סיפר שנחטף והוכה כנראה על-ידי הש"ב (היום שב"כ).
אפילו "קשר עסקי" היה לי עם המנוח. בשנות ה-60 של המאה הקודמת ישב על המדרכה ליד כיכר דיזנגוף מוכר עיתונים צעיר, יוסי משאט, שמו. מפעם לפעם סייעתי לו במכירת עיתונים תמורת הזכות לעיין בעיתון ללא תשלום. נראה כי מקצוע הייעוץ התקשורתי קינן בי כבר בילדותי. שיא "האקשן" במכירת העיתונים היה בימי שלישי בערב. אותו יוסי העתיק בערב זה את מיקומו אל מול קפה "כסית" ושם נוצר תור ארוך של רוכשים פוטנציאליים של "העולם הזה" שהמתינו בכיליון עיניים להגעת העיתונים. כדי לעמוד בביקוש העצום סייעתי לאותו משאט במכירת "העולם הזה", בעיקר בשירות לקונים בהפרדת דפי העיתונים שהגיעו צמודים מהדפוס (בעיקר כדי למנוע מהקורא שלא רכש לקרוא בעיתון או לצפות בתמונות העירום ללא תשלום).
חלפו להם השנים וכגרופי של אורי אבנרי נסחפתי גם אני, וכמו צעירים רבים של אותה עת (1969) הצבעתי עבור תנועת "העולם הזה - כוח חדש" שזכתה בשני מנדטים בבחירות (גם בזכות הקול שלי). הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהשתתפתי בבחירות לכנסת והצבעתי הצבעה אנטי ממסדית כלומר "הייתי" עם אבנרי.
כדי שאוכל לכתוב כי ליחסי עם אבנרי היו עליות ומורדות אני חש חובה לציין כי "הרומן" החד סטרי שלי אבנרי נמשך בשנות עבודתי הרבות לצדו של
שמעון פרס. היה לי הרושם שאורי אבנרי שונא, כן ממש שונא, את פרס. ממש שנאה פתולוגית. הטינה החלה בימי פרס כסגן שר הביטחון ונמשך גם אחרי סגירת העיתון בראיונות ובמאמרים של אבנרי. לא פעם במהלך עבודתי הגבתי על דברים של אבנרי נגד פרס שלא פעם נעדרו בסיס עובדתי ונבעו מפרשנות (מוזרה) אנטי פרסית של אבנרי שארס נטף ממנה. זה היה אותו אבנרי שכתב בשנת 1965 מיד לאחר התפטרות פרס מתפקידו כסגן שר הביטחון של לוי אשכול "סוף הקריירה של פרס". נראה לי כי הטעות בתחזית (פרס סיים שליחותו כנבחר ציבור 49 שנים לאחר פרסום הכותרת) רדפה את אבנרי זמן רב והשפיעה על עמדותיו.
כיוון שלכתוב רק עלי בהספד למנוח זה מוגזם אזי ברור שבלי מילה על המנוח ההספד לא יהיה מושלם. לכן אני חייב לציין שאבנרי היה אביה מולידה של עיתונות חופשית. עיתונות שאינה מלחכת פנכה של הממסד. עיתונות שאינה מושפעת מעוצמת השלטון ומגודל ההון. עיתונות ללא מורא וללא משוא פנים. אבנרי היה האיש שהעביר את העיתונות הישראלית מ"עיתונות מטעם" ל"תקשורת חוקרת" בתנאים כמעט בלתי אפשריים.
אמנם תמונה עם אבנרי אין לי אבל נראה לי שבכל ארכיון יש די צילומים שלו עם אנשים אחרים וגם קצת שלי. אז כל המעוניין יכול להשתמש בתוכנת פוטושופ וליצור תמונה משותפת לצורך ההספד.
