בעוד כשבוע צפויות להתקיים הבחירות למועצת הרבנות הראשית. לבחירות האלה, שמתקיימות אחת לחמש שנים באמצעות קליקה סגורה ושמרנית של רבנים ונבחרי ציבור, יש השפעה רבה על אורח החיים של כל מי שנשוי, מתכוון להתחתן או להתגרש דרך הרבנות.
אם היה באפשרותו של הישראלי הממוצע להחליט כיצד היה רוצה לראות את הרבנות הראשית מתנהלת בנושאי נישואים וגירושים, סביר להניח שהיינו רואים הרבה יותר ישראלים שחוסים בצילה של הרבנות, ובהם גם מי שפונים היום לנישואים אזרחיים או מסגרות כמו הסכמי ממון והסכמי חיים משותפים.
אז אני יודעת שמדובר בסיכוי נמוך שהדברים שאעלה כאן, הגיוניים ככל שיהיו, באמת יאומצו על-ידי מועצת הרבנות הראשית הנבחרת. ומאידך אני שומעת קולות גם במגזר האורתודוקסי כמו הרב ריסקין, שמסכימים עם מרבית הדברים שהייתי משנה בשמו של הישראלי הממוצע בנושאי נישואים וגירושים בישראל.
לשחרר את הכתובה - אין עוד הגיון בפדיון כספי תמורת שיחרורו של הגבר. הדבר התאים אולי בימי הביניים, אך במציאות שלנו התקדמנו לפחות צעד אחד.
גירושים ללא אשמה - כיום על-מנת להתגרש בבית הדין הרבני נדרשת הסכמה של שני בני הזוג. במקרים בהם אין הסכמה ועל-מנת לקבל פסק דין המחייב בגט, על הצד המעוניין בגירושים להוכיח כי קיימת לו עילת גירושים. אני חושבת שהזמן בשל לכך שגם אם פשוט האהבה מתה ניתן יהיה להתגרש ללא צורך בהוכחת אשמת מי מהצדדים.
יש פרידות קלות - טקס הפרידה בבית הדין הוא טקס משפיל ומבזה. לאף אחד מהצדדים הסיטואציה לא נוחה, ונדמה כי גם הרבנים עצמם לא מרגישים בנוח עם מסורת ודרך שדבקו בה מאות בשנים. אפשר בהחלט להסתפק בהצהרה של הצדדים על רצונם לסיים את מערכת היחסים ביניהם, ובכך להביא לקץ הנישואים.
לקבל את האלטרנטיבה - רצה הגורל ולא כולם אורתודוקסים. ישנם גם זרמים אחרים ביהדות, וזכותם להתחתן כראות עיניהם. גם החוק היהודי לא עומד כנגד האפשרות הזו. צריך לשנות את החוק ולאפשר נישואים אזרחיים בישראל.
