הישראלים ניצחו. הפלשתינים הערבים ותומכיהם הובסו. עכשיו, ניתן יהיה לדון בפתרון. ניצחון ישראל הוא גישה, לא תוכנית עבודה. לא מדיניות מפורטת אלא תפיסת מציאות. שלום לא עושים עם אויבים אלא עם אויבים לשעבר, אויבים שהובסו. סכסוכים מסתיימים רק כשאחד הצדדים נכנע ומתייאש. הגיע הזמן לטובת העולם, לטובת הערבים הפלשתינים, שהם יתייאשו מהמלחמה בישראל. סכסוכים צבאיים מסתיימים כשצד אחד מנצח וצד אחד מפסיד. כל עוד לא הפנים אחד הצדדים את תבוסתו, אין לו כל מוטיבציה להניח את הנשק. הפתרון לסכסוך, אפוא, טמון בהבנה בקרב הערבים שהם נוצחו סופית. האינטרס של הערבים הפלשתינים הוא להיכנע. שאיפתם להשמיד את ישראל היא חסרת סיכוי. לא רק את המנהיגות צריך לשכנע, אלא את הציבור הרחב. ישראל היא חזקה, נחושה, עם בריתות חזקות, ועל הפלשתינים לנסות דרך חדשה: לקבל את ישראל ולבנות חברה משלהם. זוהי הדרך היחידה לצמיחה ושגשוג.
הניצחון, או השלטת רצונך על האויב, הם שיכריחו אותו לוותר על כל שאיפה למלחמה. אם יש דבר שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שמלחמות אינן מסתיימות על-ידי רצון טוב, אלא על-ידי תבוסה מוחלטת של אחד הצדדים המביאה אותו לייאוש ולנטישת כל רצון להמשיך ולהילחם. רק כאשר אחד הצדדים מקבל את תבוסתו, ניתן לסיים את הסכסוך. כל עוד שני הצדדים עדיין מקווים להשיג את מטרותיהם, המלחמה תימשך.
הניצחון הישראלי למעשה משחרר את הפלשתינים. התבוסה הפלשתינית מאלצת אותם להכיר סוף-סוף בחוסר התוחלת של חלומות על שיבה, ובריקנות של השיח האלים הלוחמני והאנטישמי שלהם. רק כאשר הפלשתינים ישתחררו מהאובססיה הרצחנית נגד ישראל הם יוכלו לשפר את חייהם, את כלכלתם ואת תרבותם, ולהגיע למשא-ומתן מעמדה כנה ורצינית. אם ברצונם לתקן אי-פעם את השגיאה ההיסטורית שלהם ולהתכחש למורשת הנאצית הבזויה של אמין אל-חוסייני וממשיכיו, הערבים הפלשתינים יצטרכו להכיר את טעמה המתוק של התבוסה.
כאשר מחבל ערבי פלשתיני גורם נזק, הרשות הפלשתינית תשלם על כך מתוך 300 מיליוני הדולרים - כספי המיסים שישראל מעבירה לה מדי שנה. ניסיונות ערביים פלשתינים לבודד ולהחליש את ישראל בזירה הבינלאומית, יגרמו ליותר הגבלות על תנועה של ערבים פלשתינים בגדה המערבית. כאשר מחבל ערבי פלשתיני נהרג, גופתו תיקבר בביזוי. כאשר מנהיג ערבי פלשתיני מסית נגד ישראל ויהודים בארץ ובחו"ל, הוא לא יורשה להיות חבר כנסת, תבוטל אזרחותו הישראלית, הוא יגורש מהארץ למדבריות סהרה, ולא יוכל להיכנס חזרה לארץ, לעולם. כל רצח של ישראלים ייענה בהרס ביתו ובית משפחתו ויוטל חרם כלכלי וביטחוני על החמולה והכפר ממנו יצא, כמו גם בהרחבה והקמת יישובים יהודיים ביהודה ושומרון. כאשר נשק ערבי פלשתיני יופנה נגד ישראלים, יוחרם כל הנשק שבידיהם והם יוגלו למדבריות סהרה. אם הדבר קורה שוב ושוב, יפורקו כל מנגנוני הביטחון של הרשות. ככל שהאלימות מצד הפלשתינים תימשך, כך תופחת אספקת המים והחשמל מצד ישראל. בכל מקרה של ירי מרגמות או טילים, ישראל תכבוש ותשלוט על שטחי מקורות הירי.
ראשית לכל, חיסולה של התרמית וההונאה המכונה אונרא. אונרא מעסיק ומממן 22,000 חברי חמאס שמתפרעים בעזה. בהמשך, דחייה מוחלטת של רעיון שתי המדינות ושל ירושלים כבירת פלשתין. זה כולל גם סיום של כל תמיכה כלכלית, צבאית או מדינית בפלשתינים. תמיכת האו"ם ומספר רב של כלי תקשורת, בעיקר ישראלית, אנשי אקדמיה, בעיקר ישראלים, אמנים, פעילי שמאל, בעיקר ישראלים, ותומכי איסלאם, כולם מרחיקים את השלום ומלבים את הטרור ואת המשך המלחמה, בה היהודים מנצחים וניצחו. הסכמי אוסלו בטלים ומבוטלים. לא יהיו הסכמים עם חמאס. רק הכחדתו.
האויב המרכזי של הניצחון על הערבים הפלשתינים, הוא לא השמאל, אלא מערכת הביטחון הישראלית. ההתנגדות שלהם מבוססת על הנחת היסוד לפיה ניצחון אינו נמנה על מטרות הצבא. מערכת הביטחון רואה את עצמה, באופן שגוי, לאחר שטיפת מוחות שהם עברו, כמשטרה המגינה על אנשים. במצב נורמלי קצין שהולך לקרב, העדיפות הראשונה שלו היא ניצחון ולא מגננה. מפקד שמתעקש שכל חייל יחזור הביתה בחיים לא יכול לנצח בקרב. זה מה שמשטרה עושה, לא מה שצבא אמור לעשות. ככה מטפלים בפושעים, לא באויבים.
במפת האיומים הנוכחית על ישראל, קיימים שישה סוגי איומים ייחודיים: נשק להשמדה המונית, נשק קונבנציונאלי, טרור, חרם כלכלי, דמוגרפיה, ותנועת החרם על ישראל. בכולם אנו מנצחים וננצח.
החברה הפלשתינית, שקועה בבוץ של אומללות וקיצוניות. היכן יש עוד בעולם הורים החוגגים את פיגוע ההתאבדות שביצע בנם? איזה עוד עם בעולם יעדיף לפגוע בשכניו מאשר לשפר את חייו שלו? גם חמאס וגם הרשות הפלשתינית מנהלים משטרים עריצים המדכאים את נתיניהם ומקדמים מטרות הרסניות באמצעות טרור נגד עמם שלהם. הכלכלה בעזה ובגדה המערבית תלויה, יותר מכל מקום אחר בעולם, בכספי סיוע מחו"ל, מה שיוצר תלות ושחיתות נוראה בה המנהיגים גונבים את כספי העם והשאר הולך לטרור בו הילדים והנערים והנשים הם מגן אנושי וקורבנות שווא. המנהיגים והערכים בחברה הפלשתינית רק מידרדרים, ונעשים יותר ויותר דומים למנהיגות הנאצית. גם אם יש ערבים פלשתינים שאפתנים ומוכשרים, הם מתקשים מאוד לפרוץ את מסכת הדיכוי הפוליטי, את מוסדות השלטון הכושלים, ואת תרבות האשליה, הקיצוניות וההרס העצמי. הגיע הזמן לבחור בטוב ובחיים.
כל זאת ועוד, למדתי מההיסטוריון והמזרחן פרופ' דניאל פייפס. העומד מאחורי פרויקט ניצחון ישראל, שדולה בכנסת ובבית הנבחרים האמריקני.
