כְּבוֹד הָאִשָּה נָשִׂים כְּבוֹד הָאִשָּׁה בְּרֹאשׁ מַעֲיָנֶנוּ יַעַן כִּי כְּבוֹדָהּ כְּבוֹדֶנוּ וּבָבָת עֵינֵינוּ כִּי הָאֵל בְּרָאָה מִצַלְעֶנוּ אֵם וְיֶשׁוּת וּבִלְעָדֵיהָ לֹא הָיָה קִיּוּם לָאֱנוֹשׁוּת קְרַב אֱלֶיהָ רַק בִרְשׁוּת כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה נִצְטַוֵּיתָ לֵאמוֹר חָשַׁקְתָּ בִּאִשָּׁה בְּשִׁבְיָהּ זֹאת זָכוֹר תֵן שֶתָּסִיר מֵעָלֶיהָ שִׂמְלַת שִבְיָהּ וְשָׁא אוֹתָהּ לְאִשָּׁה וְנַחֲמֶנָּה בְּבִכְיָהּ שֶׁשִּבְיָהּ יוּקַל בְּדוּמִיָּה לָכֵן צֻוֵינוּ לְקַיֵּם זִוּוּג בֵּין הַשְׁנָיִם זָכָר וּנְקֵבָה הוּא הַזִּוּוּג מִן הַשָּׁמָיִם אַשְּרֵי הַגֶּבֶר הַשּׁוֹמֵר עַל הַמִּסְגֶּרֶת מִסְתַּפֵּק בְּרַעֲיָתוֹ וְלֹא מְבַכֵּר אֲחֶרֶת וְתַר כְּסוֹרֵר אַחַר סוֹרֶרֶת התנהגות הלוחם בשובו מהמלחמה כי תצא למלחמה, אמירה שעשויה להטעות, כי התורה באה כאן לקבוע כללים על דרך הלחימה, בעת מלחמה ולא היא. מדובר בפרשה בלוחם בשובו מהמלחמה לאחר שהם נצח בה ושובה שבויים. באה התורה וצותה איך להתנהג כדי לשמור על צלם אנוש. כי הלוחם יוצא למלחמה להביס אויבו כאשר אויבו מבקש להָרְגּוֹ, אזי הלוחם נצטוה להקדים אויבו וּלְהָרְגּוֹ ולנצח. אז על הלוחם המנצח לשמור בהתנהגותו כמנצח על ערכים טובים. התורה מפנה אותנו לצורך בהתנהגות מוסרית. ומתחילה בהתנהגות הלוחם באשת האויב שנופלת בידו כשבויה שנקראת בדרכו במלחמה. הוא מצווה שלא לפגוע בכבודה ובגופה. כי התורה רואה באִשָּה "
אם כל חי" לכן האיש חייב לשמור על כבודה שנאמר:
וראית בשביה אשת יפת-תאר וחשקת בה...(כא/יא) הזהר פן תפגע בכבודה ותוסיף על כאבה וסבלה בְנָפְלָה בְּשִׁבְיֶךָ. הזהר ביחסך אליה, לא תבעל אותה, אלא אם תחילה ישא אותה לו לְאִשָּה, וזאת לא מיד אלא אחרי "
ירח ימים" שתמצא ברשותו בשבי. אם לא ירצה הלוחם בה כרעיה, חיב הוא לשלחה לנפשה ולא למכור אותה בכסף ולא יתעמר בה. על השובה לשלוט ברגשותיו ולתת לשכלו לשלוט. בפרשה זו מדובר פעם שניה באויב המר והנמהר של ישראל בעמלק שלגביו נאמר:
זָכוֹר את אשר עשה לך עֲמָלֵק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קָרְךָ בדרך (הכונה שהוא בא לקראת ישראל במפתיע)
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים (הוא עמלק)
על כן מצוה ה' את ישראל לאמור: תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח (כה/ יז,יח,יט). אולם בדרך כלל נצטוה ישראל לנהוג בצדק ובמשפט שנאמר:
לא תטה משפט גר יתום ואלמנה ...וזכרת כי עבד היית במצרים (כד/יז, יח). ותן לגר לחיות כמו היתום והאלמנה, פרט לעמלק שמוסיף להתקים גם בימינו, כי הוא תוקף חפים מפשע מן העורף. עמלקים אלה גורלם נחרץ. מי הם העמלקים אומר אחד העתונאים, ערבי כוויתי מֻכַּר במסגרת ראיון באל-ג'זירה בדונו בישראל שם אמר העיתונאי הערבי: מעולם לא היה בארץ
עם פלשטינאי, עדות לכך נמצא מדברי ערביי א"י עצמם אשר הם רואים עצמם צאצאי "
עמלק". כך כתבו הם
בפרוטוקולים של זקני ציון הידועים לשמצה בתרגום ערבי. מתברר כי ערבים שבאו לגור בארץ ישראל לא קראו הכתוב על עמלק עד תום בתורה ועל מר גורלו.
התורה ביחסה לעם ישראל ולאחרים בפרשה זו מדובר לא רק ביחס לאדם אלא גם ביחס לחי ולצומח וחוזרת התורה ומצוה לסלק מקרבנו שנאת הזר והגר וכמובן נאת אחים על יסוד: "
ואהבת לרעך כמוך" או על:
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך-לזולתך. משה חוזר ומפרט את הכללים אשר לפיהם כל ישראלי להתנהג, זה קבל ביטוי במה שקראנו קודם לכן כשדובר על התנהגות האדם במחלמה, במהלכה ובשובו ממנה מנצח. התורה מצוה על ישראל לנהוג בחסד וברחמים עם הבריות, ללא הבדל וזאת מבלי לצפות לשכר על כך. זה שאמרו חכמינו: "
מצוה לשמה". ונאמר עוד שהאדם נושא בתוצאות מעשיו. אם עושה טוב ולא נשכר על כך, שכרו מובטח לעתיד לבוא. והחוטא ופושע, לא ינקה וישלם על פשעו בעצמו בעולם הזה. בני אדם אשר לא חטאו לא יענשו בגין חטאו של אותו חַטָּא שנאמר:
לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת (כד/טז). ומרחיבה התורה את הדבור על עֲשִׂיַּת טוב וחסד ברחמים. מצווה זו יש להחילה לא רק על אחיך ועל בני ביתך ועל בני עמך-צאצאי יעקב, אלא גם על הַגֵר הַגָּר אתך שנאמר:
לא תתעב אֱדֹמִי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (כג/ח) על ישראל לזכור כי כל אדם נוצר בצלם. על כן נאמר עוד:
לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו (כג/טז) ברם אם הזר-הגר, הַגָּר אתך מתנהג בעוינות לישראל, ומתנהג ככפוי טובה כלשון הפתגם:
קָאעֶד פִּי חִצִ'נְנָא וּבְיִנְתוֹף פּי דָּאִנְנָא. תרגומו:
"
יושב בחֵיקֶנוּ וְתוֹלֵשׁ בזקננו", כי אז הוא גוזר על עצמו להיות דחוי ובלתי רצוי. עם ישראל בימינו נוהג באויביו-מאתמול שלשום, שנשארו לחיות בקרבו כמצות התורה ונתנה להם אותן זכויות שיש לכל ישראלי למרות שנלחם בנו וְכָשַׁל הוא זכאי לזכויותיו שוות בזכות ולא מתוך רחמים. ברם המנסה לפגוע בישראל ולא מקבל עליו חוקי הארץ והלכות החיים בה, נושא בעוונו ובחטאו. לפי הפתגם האומר בלשון חופשית "
הֲוֵי מַרְאָה כְּפִי שֶאַתָה מַרְאָה לך היא מראה". לא ינתן לו לירוק בפנינו ונאמר כי: "
זה גשם".
על השכר והעונש בתורה בעולם הזה ובעולם הבא אין כל יסוד לאמירה כי כל מי שמקיים מצוות מובטחת לו אריכות ימים, ולעומת זאת אדם שעושה רע ועובר על מצוות התורה, צפוי להיות נענש בידי שמים כבר בחייו ולא היא. כי כבר נאמר: "
צדיק ורע רשע וטוב לו". זה מופיע באופן חד וברור בספר איוב. שם רעיו של איוב נסו לשכנע אותו
"לברך" אלוהים (יקלל בלשון סגי נהור), וייטב לו כי "
צדיק ורע לו רשע וטוב לו", אלא בשיח שבין רעי איוב עם איוב, מובא נימוק לסירובו שניתן להשתמע מפסוק בתהלים "
ואני קרבת אלוהים לי טוב" (תהלים עג/כח). אין מוזכר כאן "העולם הבא", או גן עדן או גיהנום. מדובר רק בקרבת אלוהים, זה מתישב עם חכמים בעלי דעה כדברי התנא ר' יעקב האומר: "
יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא" (פרקי אבות ד/יז) כי בעולם הבא אין אדם יכול לעשות מאומה כי זה לא כמו בעולם הזה הכל תלוי במעשיו של האדם. ובשר למצווה האומרת:
כי יקרא קן-צפור לפניך בדרך....אפרחים או ביצים ואם רובצת על האפרחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים שלח תשלח האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים (כב/ו,ז). ללמדך עד כמה חשובה המצוה שלא לצער
אם על בניה, זה עצמו נותן לאדם תחושת של אריכות ימים ולאו דוקא אריכות ימים ממש. יש בתורה חשיבות לעשית מעשים טובים בעולם הזה מכל אשר צפוי לו בעולם הבא, ששם אין נפש האדם עושה דבר רק שוכנת תחת כסא הכבוד. לא רק על החי צריך לחוס יש גם על הצומח שנאמר:
כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה .... כי האדם עץ השדה ...(שפטים כ/יט) כי העץ נותן לאדם פרי מזון לו לחיות, כך על האדם לתת לעץ לגדול ולחיות. כשם האדם נולד מטפה וגדל ונהיה לנפש חיה גדולה וחזקה מזינה ומפרנסת כך העץ שצומח מגרעין קטן מכה שורשים ובונה לו גזע, ענפיו ומניב פירות מהם יזון האדם ויתפתח כעץ השדה.
קיום ישראל לאורך הדורות ישראל עם קטן בקרב עמי תבל, חי וקים כעם אלפי שנים גם כשגורש מארצו ואולץ לצאת לגלות. בכל מקום שם ישב קים מסגרת המאחדת אותו כעם. כי הוא נשא את התורה אתו לכל אשר גלה. כל מי שנטש תורת ישראל והלך אחר תורות אחרות, אבד לעם ישראל. לדאבון לבנו דוקא האויב המר והנמהר והאכזר מכל אכזר היטלר הגרמני ימש שמו וזכרו, אשר בקש כהמן להשמיד ולאבד את כל היהודים, החזיר את האובדים לעמם, הוא עצמו נעלם, וישראל שב לארצו, הכל בזכות התורה שמהוה את העדות הנצחית לקשר שיש לישראל לארץ זו. עמים רבים ועצומים שכבשו ארצות והיו למעצמות לאורך הדורות הם
חזרו לגדלם הטבעי כמו היונים, הפרסים והעותומאנים,
או שהם נעלמו ואינם כמו הרומאים, הצלבנים הבבלים ודומיהם, כי עמים אלה לא נלחמו למען קיומם, אלא נלחמו להכניע עמים אחרים ואת ישראל להשמיד. ואילו ישראל נלחם מולם מלחמת מצוה לקיומו כעם בארצו. והאישלאם שהופיע אחרי כאלפים וחמש מאות שנה מקיום ישראל פֵּרַשׁ
מלחמת המצווה כ "גיהאד", אלא שהג'יהאד שלו לא נועד לקיומו בארצו כישראל, אלא להכניע עמים לאישלאם כמשמעות המלה אישלאם ולא לקיום מדינות עם המדבר
מכה ומדינה, בעוד נביאי ישראל בשרו לעמים בשורת האמונה באל אחד באמרם:
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. ואז יתגשמו נבואות נביאינו
וגר זאב עם כבש ולא תהיה עוד מלחמה.
כִּי עוֹד יִשָּׁמַע בְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם אָכֵן יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל עֶזֶר מִשָּׁמָיִם לְהָבִיס צָרֵינוּ וְלֹא יוֹתִיר שָׂרִיד וְיוֹשִׁיב עַמּוֹ בֶּטַח בְאֵין מַחֲרִיד וְהַקָּמִים עָלֶינוּ יַשְׁמִיד כֹּל שֶׁצָּרִיךְ מְעַט תּוּשִׁיָּה מֵעָמֶנוּ לְקַיֵּם אַחְוָה וּלְאָחֵד שׁוּרוֹתֵינוּ וּכְבַר הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם וְהוּכַח שֶׁעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ הָאֵל סָלַח זֶה בְשֶׁשֶׁת הַיָּמִים הוּכַח אָז שָׁלַח צָרֵינוּ לַעֲזָאזֵל מוּבָסִים וְסָלַח עַל מַעֲלָלֵינוּ וְכֹל הַמַּעֲשִׂים עַל זֶה מוֹדִים וְאוֹמְרִים סְלִיחוֹת וְשָׁבִים לְסוּרֶנוּ לְהַזְכִּיר נִשְׁכָּחוֹת וְרַק לֶאֱלֹהִים הַפִתְרוֹנוֹת 