בין תצא למשפטים נפתח בשאלה: למי אתם אוהבים לעזור - לאוהב או לשונא? תאמרו, ברור שלאוהב. אז בואו נִראה מה יש לתורה להגיד לכם.
אחת המצוות המרכזיות ביהדות, שעליה קראנו בפרשת כי תצא, היא מצוות השבת אבדה. וּמצווה גוררת מצווה. לא רק מרכושו של הזולת אסור לך להתעלם, אלא גם מהסיוע לו. לא רק כאשר החמור או השור של אחיך נעלם אתה מצוּוה, אם מצאת, להחזיר אותם לבעליהם. מה קורה כאשר הם טעונים וכורעים תחת המשא? האם, חלילה, אז תתעלם מהם? ברור שלא. אלא "הָקֵם תקים עימו". עימו, ולא בלעדיו. אל תהיה פרייאר. עזרה כן, ניצוּל לא. מצוות השבת אבידה, שהיא פסיבית בעיקרה, גוררת אחריה מצווה אקטיבית זו של עזרה בטעינה.
מעניין ששתי המצוות הן מהדורה חוזרת של הכתוב בפרשת משפטים. "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, הָשֵׁב תשיבנו לו" - מצוות השבת אבידה. ובעקבותיה מצוות טעינה. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מֵעזוב לו? עָזוב תעזוב עימו". שמתם לב ששני הפסוקים של מצווה זו בשתי הפרשות כתובות במתכונת זהה? ומכאן לדעתי ניתן להסיק מבחינה אנלוגית, שגם את הביטוי "והתעלמת מהם" בפרשתנו ניתן לקרוא כשאלה רטורית.
אולם עיון בפסוקים אלה של שתי הפרשות מגלה הבדל יסודי ביניהם. בעוד פרשתנו מדברת על
'אחיך', אוהבך, פרשת משפטים דנה ברכוש או בבהמה של
אויב. התורה, הבקיאה ברָזֵי נפש האדם, ציוותה לתת עדיפות בעזרה לחמור של שונא על פני חמור של אוהב כִּכְלִי לאהבת הזולת.
החמור כלי לשלום וכך מספרים חז"ל: פעם אחת פרץ ריב בין שני חמרים (בעלי חמורים) ידידים, ראובן ושמעון, ומאז הפכו השניים לשונאים מובהקים. לימים ראה שמעון את חמורו של ראובן בדרך כורע תחת כובד השקים שמעליו. במבט מופגן של שמחה לאיד, חלף שמעון על פני חבר נעוריו מבלי להושיט לו יד. אולם לא הרחיק האיש לֶכֶת והנֵה נזכר בפסוק מן הפרשה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו - וחדלת מעזור לו? עזוב תעזוב עימו". מיד חזר שמעון על עקבותיו, פרק את השקים מעל החמור, לתדהמתו הרבה השל ראובן, ועזר לו לקושרם מחדש. רגשי הטינה ההדדית נמוגו כלא היו, והשניים שבו לחדש את קשרי הידידות ביניהם.
לפנינו סיפור מדהים, אשר בגירסה זו או אחרת, אקטואלי גם בימינו. מצוות רבות, מֵעֵבֶר לערכן החינוכי והמעשי הספציפי, משמשות מכשיר לשלום. הסיפור הזה ממדרש תנחומא משקף זאת בבהירות רבה. עוד נקודה למחשבה בחודש אלול לקראת הימים הנוראים.
