זְכוּת הַשִּׁיבָה זְכוּת הַשִּׁיבָה הִיא לְבַעֲלֵי הַזְכוּת ולְֹא לַפּוֹלֵשׁ מְהֵמִּדְבַּר בְלִי רְשׁוֹת הִיא רַק לַשָּׁבִים מִמִּזְרַח וּמִמַּעֲרָב כִי הִיא לֹא נתְנָה לבְנֵי מִדְבַר עָרָב שָׁבֵיהָ הֵם פְּזוֹרֶיהָ בְּכֹל קְצוֹת תֵּבֵל שָבִים אֱלֵיהָ כִי כּךְ הִבְטִיחַ הָאֵל שָׁבִים לָאָרֶץ שׁאָבוּתָם נִטְמְנוּ בָּהּ וְלָהֶם וְרַק לָהֶם יֵשׁ זְכוּת הַשִּׁיבָה לֹא בִּכְדִי נִצְטַוָּה יִשְׂרָאֵל וְלוֹ נֶאֱמַר הָיָה וְתִטֶּשֶנָּה שוּב עֲוֹנְךָ לֹא יְכֻפַּר כִּי תִּירָשֶׁנָּה אַךְ וְרַק אִם בָּהּ תֶשֵׁב (כו/א) וּבַגֶַּר הַגַּר בְּתוֹכְךָ שְׁמוֹר וּבוֹ הִתְחַשֵּׁב (כו/יא,יב,יג) כִּי עַם שֶה' אֱלֹהָיו יִתְקַדַּשׁ וּבְמוֹרִיָּה עוֹד יִבּנֶה הַמִקְדָּשׁ והיה כי תבא אל הארץ מלשון התחלת הפרשה: משמעות "כי" איננה מלת תנאי "אם" כי הרי הארץ ניתנה לישראל על-ידי אדון עולם כנחלה לישראל עמו שנאמר:
וְנָתַתִּי אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית מח/ד) אלא שבא משה וחוזר בשם ה' לאמור:
נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה (כו/א), לפיכך הארץת הופכת לקנין עולם לישראל
רק אם ישב בה. ראשוני הציונים הבינו משמעות תנאי זה ושבו אליה
אל ציון ומכאן כונו בכינוי "ציונים" ועליתם לארץ הייתה תכלית הציונות. מכאן כל מי שאיננו בא לארץ לישב בה, איננו יכול להתהדר
בתואר ציוני, הוא מתנהג כ"
ציני" ולא כ"
ציוני" במשמעות הפוכה מהמושג "ציונות". לא בכדי אחרי הפסוק הראשון כי תבוא לארץ מיד נצטוה העם לקים מצוות הקשורות בארץ ובישיבה בה שנאמר:
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נתן לך ושמת בטנאו... (כו/ב) לכן מי שאיננו יושב בארץ פיזית איננו מקים מצוה הקשורה לארץ. תהא חשיבותו ו/או מעמדו אשר יהיו כי הוא ותר על הישיבה בארץ. יאמר לו אל תהא ליושבי הארץ יועץ. יש הבדל מה בין איש ישראל שנולד מחוץ לארץ ישראל וחי שם לבין זה שירד מן הארץ בתורו אחר נוחיות או להנאתו. המבקש להיות מעורב בנעשה בארץ ובשלום יושביה עליו להתישב קבע. אם יוצא מן הארץ שתהא יציאתו ארעית. לכן הבוחר להשאר כגֶר בארץ אחרת, ימצא עצמו בבוא היום שם זר ואולי גם נרדף על אמונתו ומוצאו. לכן נאמר
ארמי (צאצא אברהם מארם)
אובד אבי, סופו שיאבד לעם ישראל ובאחד הימים יראה עצמו שנוא ומבוזה שם.
דברים-משנה תורה - לא בכדי כפי שכבר נאמר לא פעם כי חֻמַּש דברים, הוא מעין חזרה על עיקר הדברים שבשלושת הַחֻמָּשִׁים, לכן נקרא "
משנה תורה" מלשון הפסוק:
והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את "משנה התורה" הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו ....לשמור את התורה הזאת.... (יז/יח,יט) למעשה בּדַבֵּר משה אל ישראל בהגיעו לגבולה של ארץ כנען, הוא חוזר על כל אותם דברים שכבר אמרם לישראל מפי אלוהים כולל אמירת עשרת הדברות פעם שניה. ומשה חוזר ומזכיר לעם את הברכה
בהר גְּרִזִּים והקללה
בהר עֵבָל. בקש בכך להזכיר לישראל כי הירידה של יעקב אביהם מן הארץ הייתה תוך אילוץ וארעית למשך 210 שנים (גימטרית של רְדוּ) לכן לא אִבֵּד העם את זכותו על הארץ והוא שב אליה בהתאם לזכות השיבה, זה שנתן דחף לעם להלחם על כיבוש הארץ מידי יושביה. כדי להתישב קבע בה ולהוציא מהאדמה את יבולה ומן העץ את פריו למחיתו וגם לתת לכהנים חלק מפירותיה שנאמר:
וְלָקַחְתָּ מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך למקום אשר שם יבחר ה' את משכנו (הכונה לירושלים מבלי להזכיר את שמה המפורש) (כו/ב) ובכדי שלא לשכוח דברי התורה והמצוות שצריך העם לקים, חזר משה על אשר צוהו אלוהים:
והקמת שלוש אבנים גדולות על הירדן ושַׂדְתָּ אותם בְשִׂיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת (כז/ב). לעומת זאת להקמת המזבח נדרשו שתים-עשר אבנים גדולות. כי את התורה צריך לקרוא ולשנן, כפי שנוהגים לעשות עד ימינו, ועדלעולמי עולמים לבל תשכח מצות ישוב הארץ ובלבה התורה מלב כל ישראל.
תוצאות ירידת יעקב מהארץ למצרים הירידה למצרים נסמכה ל"
ארמי אובד אבי" ונאמר בהמשך למלים אלה כך:
וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט (כו/ה) אומנם הפרשנויות השונות ובעיקר בהגדה של פסח את הכינוי "ארמי" מיוחס ל"
לבן הארמי" שסברו רבותינו כי הוא רשע יותר מפרעה, כי הוא רצה לאבד את יעקב הוא "אבי" האמה בעוד פרעה גזר על הזכרים להטביעם בים. אלא שלפי מבני המשפט ודעת אבן עזרא שהיה בקיא בדקדוק אמר כי "
אובד" הוא לא ביטוי בבנין
פִּעֶל, מכאן שמשמש כינוי ליעקב שירד מן הארץ לארם בתורו אחר מחיה ובבורחו מאחיו עשו כמעט ואבד. כך למעש כל יורד עשוי להיות אובד לעם ישראל. זאתא עושה בראש ובראשונה ההתבוללות נישואי תערובת שפשתה העוזה בארה"ב וגרמה לאבדן מיליונים מעם ישראל מצאצאי יעקב ה"ארמי". זו אחת הגזרות הנוראות לעם ישראל למרות ההבטחה שנאמרה מפי ה': ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה (בראשית כח\יד) עמנו מונה כיום אחרי ארבעת אלפים שנה מהיותו לעם רק שישה עשר מיליון נפש כמספר תושבי אחת הערים ואילולא השואה היה אולי מונה עשרים ושנים מיליון, אלא הדלדלות עם ישראל התרחשה ומתרחשת דוקא באמריקה הצפונית או הדרומית. וכל מי שיש בלבו דאגה לקיומו של עם ישראל, ולא רק מן הפה אל החוץ, יעשה הכל שהיציאה לחו"ל תהיה לטיול בלבד ולא
לירידה. לא בכדי משה חוזר ומזכיר לעם מה קרה ליעקב וצאצאיו:
וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב (כה/ה,ו) ירד לרוחתו תחילה והשתעבד לחיים הנוחים ולאחר מכן שועבדה חרותו ואבדה זהותו. מששמע ה' את צעקת העם המשועבד והמעונה, שלח את משה להוציאם משם, ולהביאם לארץ המובטחת לאברהם ליצחק וליעקב. לארץ כנען. לכן לכל אורך הדורות, העונש הכבד שניתן להעניש את ישראל זה להפיצם בקרב עמי תבל שם ישתעבדו לממון ולתאוות החיים ולאמונות התפלות, כפי שמשה התריע (כח/א) ובגיו חכמתו ומוסריתו נאמר:
האמירך היום להיות לו לעם סְגֻלָה, (בשמות יט' ה')
הַמְסֻגָּל לקים את אשר נצטוה לעשות באחדות ובאחוה.
דברי משה האחרונים לישראל לאחר התוכחה הגדולה שמשה מוכיח את ישראל
בדברי כּבּוּשִׁין, יען כי שום ארועים מן החוץ אינם מקנים לאדם אמונה, או דבקות באמונה, אלא אם מקיים את המצוות שבתורה ומקבל עליו עול מלכות שמים, כי עֻלָּה של מלכות האדם אשר הוא חולף מן העולם ואתו חולפת מרותו על נתיניו, יען כי שלטונו של האדם איננו נצחי כמלכות שמים. קבלת האמונה איננה מסתכמת באמירה, היא מקבלת ביטוי בעשית המצוה. דברים אלה נאמרו על-ידי
משה לדור המדבר, אבל הם טובים לכל דור ודור ובכל הזמנים. קריאת התורה במשך כל השנה, נקבעה על-ידי חכמינו ז"ל כדי לשמר את האמור בה בזכרוננו ולשמור על יחודו של עם ישראל בקרב העמים. צריך לזכור כי מצוות רבות שביצוען חל על ישראל, הן לא חלות על עמים אחרים שלא קבלו את התורה. רק ישראל אמר "
נעשה ונשמע" כשבא אל הר סיני לקבל את התורה. בעוד עמים אחרים לא עשו כן. אף על-פי כן ישראל מְגֻנֶּה על-ידי הָאֻמּוֹת כמתנשא, בעוד כל אדם או עם שהיה מקבל עליו עול מצוות התורה, היה גם הוא בעל סגולה כמשמעות עם סְגֻלּה. ישראל
סִגֵּל לעצמו את היכולת לקיים את מצוות התורה, שהן מגבילות את האדם בְּפָעֳלוֹ שיעשה רק את הטוב והישר בעיני האלוהים על כן נאמר עליו
עם סְגֻלָה. זה אשר שם את ישראל
לראש ולא לזנב (כח/יג). כי עמנו לפי מעשיו המוסריים העושים טוב לאדם ובכך רמה קרנו. ובהקשר לימי הסליחות באלול כמנהג הספרדים, נעתור לרצות כל אחד על-פי דרכו ואמונתו כ:
נָרִים קוֹלֶנוּ בְּטֶרֶם עֲלוֹת הַשַּחַר וְנֹאמַר אַנָּא אֱלֹהֵינוּ עֲשֶׂה לְמַעֲנֶנוּ וְאַל תֵּאָחַר נָכוֹן שֶׁעַמֶּנוּ מִתְאוֹנֵן גָּם מִתְלֹוֵנן תַּדִּיר אַךְ הוּא מַשְׁכִּים קום שֵׁם האל לְהַאֲדִיר הַדָּבָר נִרְאָה תָּמוּהַ וְזָר לֹא יָבִין זֹאת מָה הַדַּחַף לְהִתְאוֹנֵן וְלָקוּם לַסְּלִיחוֹת אֶלָא שֶׁמֹשֶׁה צִוָּה אוֹתָנוּ לַעֲתוֹר תְּחִלָּה וּלְבָקֵּשׁ מֵחָבֶר שֶבּוֹ פָּגַעְנוּ תְחִלָּה מְחִילָה ובכן בימים אלה נמהר לעתור ולרצות לְכַךְ נִכְתְּבוּ לַמְּהַדְּרִין אֲמָרֵי הַסְלִיחוֹת עַל שֶׁפֶּשָעֵינוּ וַאֲשַָׁמֶנוּ וְהֶחֱטֵאנוּ זֻלָּתֶנוּ וְאַף מְעִיזִים אָנַחְנוּ לִרְחוֹץ בְּנִקְיוֹן כַּפֶּנוּ הֵיאַךְ נָעִיז לְהָרִים רֹאשֶׁנוּ 