X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
זה לא פשוט, לעבור מתרבות לתרבות, לא להורים וגם לא לבנות, במולדת שבה הם באו להיבנות ולא הבינו, שלא נוכל לגדול פה כמו בגלות, כשגוזלים מאתנו כל זכות, ומוכיחים אותנו על כל שטות ולא נותנים לנו רשות להשתתף בשום פעילות
▪  ▪  ▪
מתרבות לתרבות [צילום: איתמר לוין]

עליתי בגיל שנתיים. לא זוכרת משם דבר, לא את הבית, לא את המדבר, לא נהר ולא תמר. לא מנהגים ולא אורח חיים. פה לראשונה פקחתי עיניים. ופה גדלתי והצמחתי כנפיים. ילדותי עברה עלי במעברה, בדלות נוראה, במדינתו הצעירה, שגילי כגילה, והייתה לי כמוה הזכות, לשאוף לגדול בחירות.
מיד הבחנתי שהדבר הכי נפלא, פה ולא שם, שגם הבנות לומדות בבית הספר ובגן, והחינוך פה לכולם חובה וגם חינם, וזה לא מובן מאליו!
הייתי מודעת לכך, שרוב הנשים שגדלו בגלות, מעמדן נחות, כי נשללה מהן הזכות, ללמוד כיאות. ואילו כאן, ביעור הבערות בקרב בנות ונערות, אִפשר לרַבּוֹת לרכוש מקצוע ולעבוד, להרוויח בכבוד, להיות עצמאיות ולעלות לגדולות. הייתה לי זכות אדירה ועל כך ארננה ואשירה, להתחיל פה את חיי כילדה קטנה, שלמדה בגן ובבית הספר לדבר וללמוד בעברית, ויכולתי בשמחה להשכים, להתקדם ולהחכים, ולהגיע להישגים, ולחוות חוויות ילדות נפלאות.
לילדים הבוגרים הייתה תנועת נוער. לנו היה "קן" של ה"נוער העובד", שאליו מגיעים אחרי הלימודים, לפעולות שהקנו ערכים נעלים, ובו רקדנו ריקודי-עם במעגל ובזוגות ו"בן לוקח בת, ובת לוקחת בן" ולא חייבים מהר להתחתן. ויש מסעות, אַש לילה, מחנות קיץ ומחנות עבודה בקיבוצים, שבהם הרגשנו חלוצים, בכל אשכול ענבים שאנו בוצרים, וחשנו שמחים ומרוצים.
והכול חדש ושונה ואחר ולא רציתי על שום דבר לוותר. ואותי הכל הפנט ופיתה ורציתי להגיע ל"קן" להתעדכן, ופה ושם להגניב מבט לאיזה בן. אך בבית אמרו, "לא", ולא "כן".
הייתי מתחמקת ול"קן" מגיעה, רוצה לראות מה עושים ומה נשמע, ומתחננת שירשו לי לנסוע למחנות ולטיולים, לרקוד ריקודי-עם ולשמוע שירים בעברית, ולא את המוזיקה שהם שומעים ועליה מתענגים, שלנו הייתה זרה ואלי כלל לא דיברה. כשאחי הגיע וראה אותי בסניף לפני שלי החטיף, קרה לי והודיע, שעלי מיד הביתה לשוב. ולא הבין כמה להיות במקום הזה לי חשוב. חזרתי ובאתי שוב.
מתרבות לתרבות
זה לא פשוט, לעבור מתרבות לתרבות, לא להורים וגם לא לבנות, במולדת שבה הם באו להיבנות ולא הבינו, שלא נוכל לגדול פה כמו בגלות, כשגוזלים מאתנו כל זכות, ומוכיחים אותנו על כל שטות ולא נותנים לנו רשות להשתתף בשום פעילות.
אמנם גדלתי כאן עם החינוך, התרבות והידע, אך עבור הוריי זו הייתה מהפכה, שהפכה את המסורת, שיותר מאלפים שנה הלכו לאורה, ופה בין האצבעות היא מתפוררת, כי הכל פה אחרת. הם לא הבינו שפֹּה בישראל, דור אחר גדל, ומגיע גם לי חופש כמו כל הבנות ולמה עלי לחיות על-פי מסורת אפלה, שאת הבנות מקפחת ומפלה? כמובן פחדו, שמא "אתקלקל", ואת "כבוד המשפחה", חלילה, אחלל. ולא הבינו שרוחות חדשות פה מנשבות וצריך להשתנות, וצריך לתת לי לגדול כמו כל הבנות.
מבת טובה ואהובה, עוזרת מסורה וצייתנית, הפכתי בעיני הוריי, ל"פורעת חוק" ולמרדנית. ואני לא מבינה, איך אבי המשכיל, הנאור והמתקדם, שאת ילדי ישראל חינך וקדם, ואותי אהב ובי האמין, שאת צרכיי היה חייב להבין, אִפשר, לאחי, בנו הבכור, להגביל את צעדיי ואת נעוריי לעכור, ואת החרות והדרור ממני לעקור.
ואותו אח גדול, ש"דאג לי נורא", חש שהוא מוכרח "להגיש לי עזרה", וסביבי הוא בנה חומות בצורות, ושלול ממני את החרות, שכמו פצצה נפלה פה על הבנות ואפשרה להן להפסיק להיות כלואות, נרדפות ומקופחות. הוא התעקש, אותי בכוח לרסן ולגזול מ"משלוחת הרסן" לחוות נְעוּרים שהחלו נֵעו‍ֹרִים.
בשל ההגבלות המטופשות והקשות, שנחתו עלי בפתאומיות, הרגשתי עלבון ובוז, עצבות וריק ובזבוז. הייתי צעירה, שרק בקעה מהביצה, שחֶבְרָה וחֲבֵרוּת לי קרצה. חייתי בעולם פרדוכסלי, שבו התנגשו המסורתי והישראלי וזה לא פשוט ולא נורמאלי...
אני מחליטה, שלא אמשיך לחיות כמו אמא וסבתא, שלא למדו אלף בית, ולא היה להן מקצוע באמת, ועברית לא ידעו עד יום מותן, והמסכנות היו מכונסות בביתן, ובן פורת יוסף, ילדו עד בלותן, וכמו עבד נרצע הן מילאו חובתן לבעליהן, ולא העזו לשנות את גורלן, והזמן כאילו קפא עבורן, ונותרו נטולות זכויות עד מותן.
אני מתבגרת
לא היה בחיי אף אדם, שינחה אותי בפרשת הדרכים, לעבור את הצומת המסוכן, בין הילדות הרגועה, לנערות הפגועה, שהתפרצה כמו מגפה והטריפה, ועלי עטה בלי כל אזהרה, פיתתה, והפחידה נורא. ולא הבנתי את פשרה. ובעצמי לא הבנתי איך, הילדה הטובה, שבי, עוברת מהפך, וצריכה לפחד, לא ליפול בפח. כי הם חוששים, שבתם המסכנה בסכנה וזקוקה להגנה והכי טוב שהיא תהייה בבית ספונה, כי הרוחות החדשות שמנשבות מסכנות את הבנות.
אני מרחפת, ובאוויר בונה מגדלים ומנסה להתרומם מעל התהום העמוקה, אולי שם אמצא את הנעורים המנצנצים, שאלי ממעל מציצים וקורצים. והכוכבים אותי מרמים...
ולא מבינה מה קורה להורים האוהבים, שגם הם מבולבלים וממני מאוכזבים, ואין להם ניסיון איך מגדלים פה נערה תמימה וברה במציאות אחרת וזרה. ואני מרגישה שלא את אהבתם אני רוצה ולא לזרועותיהם אני רצה, כי מה מבינה אמא, שמעולם ראש לא הרימה, במציאות האחרת השונה, שמול עיניה משתנה.
בגיל חמש עשרה וחצי, אחרי שסיימתי בית ספר לפקידות, התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות, וזכיתי בעצמאות כלכלית נכספת, נהניתי ממשכורת, הרווחתי כסף. אני מתבגרת, מרגישה על הגובה, קונה בגדים, מעשירה את הגרדרובה, נעלי עקב, גרבי ניילון, חצאית צרה, חזיית תחרה, שמלת מיני קצרה, תסרוקות, אודם ופודרה, ורוצה להיראות יפה והדורה.
הולכת לקולנוע עם חברה, בחורים אתי מתחילים, את המוח לי מבלבלים, עלם צעיר בחיי מופיע, מבקש חברות וזה מפתיע. נאמרות לי כל מיני מלים וכל מילה אותי מקסימה, אבוי, אני מתאהבת, מרגישה כחולמת. הנשמה אליו יוצאת, פרפרים בבטן ובחזה הלב הומה ולא תופסת מה לי קורה. כותבת יומן ומכתבים בסתר, להביע את הרגשות שלפתע פורצות ולהישאר חקוקות הן רוצות.
בעובדה שבי מתעניינים, הראש שלי ממריא לעננים, הכל חדש ומאוד נעים... אך בבית מתריעים, שאני צעירה מדי ולתת לי לצאת קבל עם קבל אור, בתכלית אסור!!! אסרו עלי לצאת, מהבית לא לזוז ואת נעוריי שרק התחילו ללבלב, עלי להחניק ולגנוז, עלי לקפוא ולא לחלום, לא על אהבה, ולא על רֵעות, לא על אושר ולא על חרות. רציתי למות...
יוצאת במסתור
הרגשתי מוכה ואומללה, אבודה ונרדפת ודחויה, לא הבנתי מדוע אני שבויה, רציתי להרגיש חופשייה... כשמסורת מתנגשת עם החיים באמת, או שאתה מת, או שאתה בועט...
אני לא מוותרת, משקרת, יוצאת במסתור, להיפגש עם הבחור. בבית מגלים ועושים סוף לספור. הלב שלי שבור...
הרגשתי שהם בור לי טומנים. אך לוקח לי קצת זמן, החושים המחודדים קולטים שהם לא לגמרי טועים... זה מסוכן. זה לא בשבילי, עלי לעזוב, כי כל מה שהבנים רוצים, זו לא באמת אהבה בלב, אלא תאוות בשרים, שלא ידעתי על קיומה, ואני עוד לא בת שש עשרה, אני רק נערה. וגופי הבוסרי, טרם הבשיל ואת בגדיי מעליי, בשום אופן מעל לא אשיל.
הנעורים האלה לא באו לי בזמן, ולא ידעתי מה לעשות אתם. מבינה שאני באמת צעירה, ואני לא בשלה ועוד לא מוכנה, והעולם הזה גדול עלי, ושזה יותר מדי מוקדם ובטח לא הזמן, ואני חייבת למצוא משהו אחר, שיגרום לי עניין, שיפסיק את הטירוף, שממנו אני חייבת לעוף.
מחפשת מקום שבו אוכל בשקט לגדול, ולא למהר להתבגר, לפרוש כנפיים לעולם אחר, אך בשום אופן לא לשבת בבית ולהסתגר... נמאס לי ולא היה לי העוז, להמשיך את העימותים ולמרוד. אני גם לא אעצור ואצעד קדימה, בלי עימותים ובלי כל האימה.
אני נזכרת במה שאמי היקרה, שאותי היטב מכירה, לי אמרה: "שמעי בקולי, לכי למדי בתי, אל תהיי כמותי"...הצעתה במוחי מהדהדת, מהבהבת ומאירה, מיד את אש המרד אני מכבה, כי אני חשה שזו הבשורה, שעליי ללכת לאורה. ומאמינה שהיא תביא מרגוע לנפש הנערה, ותשנה בבית את האווירה שנעכרה...
נשלח משמיים
הבנתי שעלי לגדול, לעבוד, ללמוד ולהתפתח וזהו המפתח, שישחרר אותי מהשבי, ויאפשר לי לנפץ את החומות, לצאת מהחושך אל האור, ולתת לזיו הנעורים לזהור, כשאת ההבלים, מותירה מאחור...
יום אחד, במשרד, שבו עבדתי, שמעתי שיש אפשרות, ללמוד בערב ל"בגרות". מיד נסעתי לתל אביב, בדקתי שלטי חוצות, הלכתי מבית ספר לבית ספר להתעניין. וכמו משמים, אחרי שיצאתי מאיזה תיכון, פגשתי את מנהל בית הספר לפקידות, שאל, מה את עושה כאן?
עניתי, אני מחפשת בית ספר ללמוד בו ל"בגרות", כי מאז שסיימתי ללמוד והתחלתי לעבוד ולהרוויח, אין לנפשי מנוח, אין מתח להגיע להישגים, לא מבחנים ולא ציונים, וקשה להעביר את שנות הנעורים, בעולם המבוגרים.
אמר: "היום פתחתי בית ספר לבגרות, סעי אליו מיד". התרגשתי, הרגשתי שהוא משמים נשלח אלי, לנווט את המשך חיי.
נסעתי למַעַן שהוא לי נתן. הגעתי לשם והרגשתי שאור עלי נח. נכנסתי באמצע שיעור תנ"ך, שמואל א' פרק א'. הוקסמתי. גיליתי שם אהבה ורוך וחמלה והבנה, לאותה חנה העקרה, אשת אלקנה, שהייתה לה צרה, שאת חייה מררה, ואני מבינה שהמורה שלימד באותה שעה, מגלה כלפיה, חמלה, הערכה והבנה וסוג של אהבה קסומה, שלא ידעתי על קיומה.
אני מהופנטת, מכושפת, מוקסמת, הרגשתי שהיחס החם, שהוא גילה כלפי הדמות, זה מה שלעצמי אייחל בדיוק. מיד קלטתי, שפה נמצא המפתח והפתח, למקום שבו תשכון נפשי לבטח.
ברכת הדרך
איני מתייעצת עם איש, לרגע לא מתלבטת. מיד ללמוד נרשמת, מהילדות לנערות מצאתי את הגשר, שיאפשר לי לשנות את חיי חסרי הפשר, כאן המקום וזה הזמן לתקן את הטעות, להיגמל מרגשי הנחיתות, להשקיע בלמודי ה"בגרות" ולהפסיק להשתטות.
הגעתי הביתה עם הבשורה המשמחת, האמנתי שאיש ממני לא יוכל אותה לקחת. אבי לא התנגד. שמח. הודעתי לו שמעתה ואילך, לא אוכל עוד לתת לו מחצית משכרי, כי הכסף נחוץ לי לתשלום שכר לימוד, ספרים ונסיעות. נתן לי את ברכת הדרך, הבין שזה מה שנכון לעשות בגילי. סוף-סוף הרגשתי, שהחופש ללמוד, הוא החופש החשוב לי מכול. אושר גדול. את הלימודים אממן בעצמי, והוא לא יהיה על חשבון הוריי, שחיים בדוחק ומגדלים שבעה ילדים ולא יכלו לשלוח אותי ללמוד בתיכון עיוני, וזה מה שבלבל את עולמי. גם בזה ראיתי חופש מתלות ואפשרות לעשות את מה שחשבתי שכבר אבוד.
לרגע לא היססתי להוציא את כל שכרי במקום על בגדים ותסרוקות, תמרוקים ושטויות, כדי לרכוש השכלה, לעשות תעודת בגרות ולהפסיק את חיי ההבל והשטות, שנקלעתי אליהם בטעות, להחזיר לעצמי את הביטחון, לעשות את שעושות חברותיי שלומדות בתיכון, וחשבתי שלעולם לא אוכל להגיע לרמתן. אוכל לצמצם פערים ולהרגיש נוח עם עצמי. זה הזמן להשקיע בלימודים. הבנתי שזו ההשקעה הכי משתלמת לטווח ארוך. איזה ניצחון, בחרתי בדבר הנכון!
מצד אחד, מצאתי מרגוע לנפשי הסוערת והמבולבלת, שלא מצאה את מקומה מחוץ לכותלי בית הספר וגם הבית נרגע מהתנהגותי, שסערה והתנגדות עוררה. יצאתי השכם בבוקר ושבתי בשעה מאוחרת בלילה, כשכל הבית נרדם ונדם, ואיש לא שאל איפה הייתי ומה למדתי ומה עשיתי ואיש לא חשד שבמקום ללמוד, אני מבלה, או מתפרפרת. חזרתי להיות בת לתפארת.
ומעז יצא מתוק. הפסיקו לי להציק. הבינו שסרתי לדרך אחרת וכולם יכלו לישון בשקט. למרות שחזרתי מאוחר ולא הייתה תחבורה עד הבית, הלכתי לבד בדרך חשוכה, בין פרדסים ותנים מייללים, ופחדתי נורא. עברו עלי רגעי אימה, אך לרגע לא חשבתי לוותר. מחליטה לא לפחד מהפחד. בזמן שצעדתי להגיע לביתי הגיתי בשחזור החומר, שאותו למדתי באותו יום, ונהניתי להרגיש שאני מרוויחה "מיליונים", בזמן שאחרים ישנים.
ואחי שאותי הגביל ודיכא וכבל, שלא שוחח אתי מעולם, הפך מאויב לאוהב. התעניין בי ושאל, מה אני לומדת ומה יצא לי מזה וקלט והבין שאני עושה את הדבר הנכון לפני שאני אובדת בעולם לא לי. זה החמיא לי והיה אדיר בשבילי. ולא אמרתי לו תודה, שבזכות, ההגבלות והמריבות, שהיו ממוות מרות, הגעתי להחלטה גורלית, שאת חיי שינתה בתכלית.
ברכה ושמחה
זכיתי בחרות, שכרוכה בעבודה קשה ובתחרות. מצאתי את דרכי שאבדה, שהבטיחה לי שאני אותה ילדה, שתעתה, סטתה מנתיבה והרגישה שלא טוב לה ועלתה שוב על המסלול ומצאה מחדש את דרכה הטובה ואף שהיא לגמרי לא פשוטה ומחייבת מאמצים על אנושיים, אלך בה עד שאת מטרתי אגשים.
הלימודים היו כל מה שנפשי בו חשקה, להם הייתי זקוקה, הציונים שהשגתי קסמו לי מכול מחמאה, או נשיקה. ההצלחה, הביאה לי ברכה ושמחה ועושר וביטחון. חשתי שאני נמצאת במקום הנכון.
מרצון נכנסתי למעין מנזר, אין לי מה למהר, לא רציתי להתחבר לשום אדם זר, ולשום חבר עד שאגדל ואסיים ללמוד ואצליח להשיג "תעודת בגרות", שנראתה בעיניי כפסגת הפסגות. האמנתי שהיא תעלה את המניות שלי עוד, ואולי אולי אוכל לזכות, באדם שנכנס לי עמוק ללב והוא לא יודע ולא חושב, שהוא בתפקיד ראשי בחיי מככב ומאיר את עולמי והוא כל אושרי וחלומי. והלימודים הם סולם לטפס, להצליח כדי להיות ראויה להתקרב, למי שהוא באמת דוגמה ומופת. וכל זמן שאני נושאת אותו אתי בלבי, הוא ימשיך להאיר את הדרך הטובה שהראה לי וכל זמן שיש לי אתו קשר, לחיי יש משמעות ופשר.
מעולם לא פגשתי לפניו באיש, מופלא ורגיש, חכם, משכיל, רחב אופקים, מעניק ומכיל, מורה לחיים, חייכן מאיר פנים, שמעניק ידע במנות גדושות, שכל כך מרגשות ובחן רב הן מוגשות וככל ששותים מהם יותר, הם כמעין המתגבר וקל אליו להתחבר.
לא הייתי צריכה יותר...
תקופת הלימודים בערבים, אחרי יום עבודה במשרד, הייתה הנפלאה, היפה והמפרה. נפשי צמאת הידע, ניצלה כל רגע, את זמן הנסיעה ללימודים, את הזמן שבו אכלתי את הכריך, את השעות אחרי שחזרתי הביתה מאוחר, לפני שעיניי נעצמו, כשהיום הפך למחר ולא יכולתי לכבות את האור וללכת לישון. נלחמתי עם השעון... ובבוקר היה לי קשה לקום.
דמויות נפלאות
הלימודים, פקחו את עיניי לראות, שיש הרבה מה ללמוד ולהשכיל. נמשכתי ונשביתי ולאל הודיתי, שהפגיש אותי עם מורים נפלאים, שפתחו בפניי עולמות עלומים. והפכו את חיי למעניינים ומרתקים, והתוחלת, לזכות בתעודת הבגרות המיוחלת, שאותי הטיסה ללמוד באוניברסיטה.
הם עיצבו את גורלי ואת חיי ואת עתידי, ומלאו אותי בשאיפה להידמות לאותן דמויות נפלאות, משכילות, העשירו אותי בידיעות מעניינות ופתחו בפניי את העולם הגדול והגשימו את החלום... ואף יותר מזה.
ואני מתנחמת שבגילי היו קשיים, שבמרחק השנים, הם נראים טיפשיים, בהשוואה לבעיות הבזויות, משאתן מתמודדים הצעירים במועדונים ובבארים, שבהם האלכוהול והסמים והחופש המיני והסכינים, על חיי הנוער מאיימים.
וההורים המומים...

תאריך:  02/09/2018   |   עודכן:  02/09/2018
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 העולם הזה / Haolam Haze
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
היכן נעוריי
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
תגובה
דויד סמוכה  |  2/09/18 20:34
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יהודה קונפורטס
השר ליברמן, ראש השב"כ ארגמן ונשיא המדינה ריבלין מככבים במוספי סוף השבוע    ויש גם כתבת תדמית יפה שחברת החדשות הכינה על בנט, ערב פתיחת שנת הלימודים    מה אפשר ללמוד בין השורות מראיונות חג מלטפים אלו, ולמה בנט צריך לרוץ מהר יותר מלשכת השר ביד אליהו בת"א למחנה הקריה בת"א
אסתר שניאורסון גרי
עלייך לחנך למצוינות, למוטיבציה, לתעוזה, לאהבת הארץ והעם, את החיילים היקרים שאתה תופקד עליהם    לתת להם את הפקודה הנכונה כשנדרש ממך    לחשוב כל רגע וכול שנייה על החיילים והצבא הקדוש, ועל עם ישראל
יצחק מאיר
ברכה לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע"ח - תשע"ט    היום תלמידי ישראל - בהיפתח שערי בית הספר לשנה הממתינה לכם בחמדה, פיתחו לבבכם לתת לשפה לבוא פנימה
זאב בן-יוסף
כמו יעקב-ישראל אבינו גם צאצאיו הם אנשי תום יושבי אוהלים ורודפי שלום שאויביו הקמים לכלותו מאלצים אותו להילחם ולהיאחז במולדתו במטרה להיות אור לגויים
יהודה קונפורטס
פרויקט הקמת מרכז מחשבים ענק בראמללה, בהיקף של 50 מיליון דולר, עבור חברת התקשורת הפלשתינית פלטל, נעשה על-ידי הסניף הישראלי של חברת HPE הגלובלית    הפרויקט מציין שוב את האנומליה ביחסים שלנו עם הרשות    מצד אחד מתיחות ביטחונית ומצד שני פריחה כלכלית שנשענת על שת"פ עמוק עם חברות ישראליות    האם החזון של פרס יתממש בכל זאת?
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il