חוק-הלאום: עת לחוקק ועת ליישם

במאמר קצר יחסית שכתב עו"ד פאפו במעריב (16.8.18), תחת הכותרת "דברי נבואה", הוא מחזיר אותנו לוויכוח הערבי-יהודי הישן על ארץ-ישראל ולעמדות שנקטה ונוקטת אירופה בסוגיה זו. מאלף להיזכר לפרקים בוויכוח זה, משום שיש בינינו מי שמנסים לשכוח ולהשכיח את אופיו ועצם קיומו. אין יסוד לשאננות ואסור להתעלם מצביעות מפני שהצוררים לא תמו. הערבים, במיוחד הסקטור הפלשתיני, לא ויתרו על חלומם לראותנו נעלמים מהאזור. האירופים, שעשו רבות בכדי "לייעל" את השואה ולאפשר לה להשיג את מלוא יעדיה - ממשיכים בכך גם כיום. מדינות מערב-אירופה (צרפת, בריטניה, גרמניה, וספרד - במיוחד) הן הרוח החיה בשימור הרוח הרעה של אידיאולוגיה זו. הן מכנות אותה "אינטרסים", אך מדובר באנטישמיות בסיסית, שאותה הן מלבישות בהסברים נורמטיביים מוכללים, ואותם הן מבקשות ליישם במלואם אך ורק על ישראל והעם היהודי. מתוך אמונה נאיבית או אווילות היסטורית, בקשה ישראל, בראשית דרכה העצמאית, להאמין, שאירופה למדה את לקח השואה. כיום, ניתן כבר לקבוע בוודאות שלא כך הוא. ככל שנעשים צעדים משמעותיים יותר מצד ישראל וידידים כטראמפ, להדגיש את הריבונות היהודית במדינת היהודים, מתעצמת פעילותן החתרנית של מדינות אירופה והקהילה האירופית כארגון, למנוע ייצוג וגיבוש זה ולשבשו. תהליכי השיבוש מתבטאים: בעמדות בזירה הפוליטית הבינלאומית - בראש וראשונה האו"ם, מוסדותיו ואירגוני-המשנה שלו; בהקצאת כספים לטובתם של אירגוני אופוזיציה בישראל; למימון הגעתם לכאן של פעילי אירגונים שמאלניים קיצוניים ועוינים, אנטי-ישראלים ופרו-ערבים ומתן חסות פוליטית לארגונים אלה; במימון אירגוני טרור ואירגוני פליטים "על אפה ועל חמתה של ממשלת-ישראל". אלה הופכים בסיוע התמיכה האירופית ועל-רקע חולשת-דעת של הממשלה הנבחרת בישראל, לחלק מהאופוזיציה הפוליטית הפעילה בה. אירופה מממנת את ההגנות המשפטיות ואת ההוצאות השוטפות של פעילויות אלה - תחת סיסמאות של "חופש דיבור", "חופש תנועה" ו"זכויות אדם" - במיליונים רבים של דולרים או יורו מדי שנה. לאחרונה, עם ההיסחפות שמאלה של המפלגה הדמוקרטית, נראים סממנים דומים גם בקרב חוגי השמאל הקיצוני האמריקני, תנועות המהגרים בעלי רקע נוצרי (היספנים) והאפרו-אמריקנים בעלי נטייה לאיסלאם. אירופה מקדמת פעילויות עוינות של הרשפ"ת, מסייעת באופן ישיר ועקיף לחמאס, מקדמת התיישבות ערבית בשטחי "C" באיו"ש בניגוד להסכמי אוסלו, מממנת תביעות בבג"ץ נגד ההתיישבות היהודית באיו"ש ומדרבנת מפגינים זרים המגיעים לכאן כ"תיירים" להפגין נגד חיילי צה"ל ואפילו לפגוע בהם פיסית בעת מילוי תפקידם. אויב גלוי-סמוי זה מסייע לשמר את אונרא, ארגון הפליטים הפלשתינים שאין דומה לו בעולם בשום מקום אחר, כחלק ממלחמת ההתשה נגד ישראל היהודית-ציונית.

חולשת השלטון

למעשה, הפכה אירופה בהנהגת המדינות הנ"ל, לאחת הזרועות בפועל של מלחמת ההתשה הפלשתינית נגד ישראל והיא משתפת בכך פעולה באופן הדוק עם האופוזיציה הפוסט-ציונית מבית. מזה מספר שנים, ישראל אינה מתמודדת עם מציאות זו כראוי. הליקויים מקיפים את כל חזית העשייה: חקיקה, אכיפה, הסברה, מניעת אמצעים ויכולות, ענישה ועוד. האפקט המצטבר של פעילות זו, היא פגיעה קשה ומתמשכת בריבונות הישראלית ובשמירת החוק. אין ספק שחולשת המשטרה תורמת למציאות זו וגם בכך אין הממשלה מטפלת כהלכה. תחושת "הכל מותר לי" שקנו כאן יהודים ולא יהודים, שאינם אזרחים אבל חוסים בצילם של כוחות חתרנים, רעה ומסוכנת. בסכומו של דבר היא מבליטה את חולשת השלטון הפנימי שלנו ופוגעת במשמעת האזרחית ובתחושת הביטחון הפנימית של רבים. כפועל יצא מחוסר האכיפה והשליטה, היא מקדמת מגמות של אנרכיה בחברה הישראלית כולה; האלימות במגזר הערבי ובעולם הפשע הן רק שתי דוגמאות בולטות לכך. בתוך מסכת החולשות שמפגינה הממשלה הפסיבית של נתניהו, היה חוק הלאום "גיהוק" מרענן וחשוב. אולם, ללא השלמתו בחוקים ותקנות אופרטיביים וללא הנחיות ברורות וחד-משמעיות לצה"ל, שירותי הביטחון והמשטרה, עצם חקיקת החוק תישאר כאבן סמלית שאין לה הופכין. צעד שיהווה איתות ברור לשינוי מדיניות, הוא הקמת והפעלת בתי-משפט לשיפוט מהיר, שערכאת הערעור שלהם היא ברמת בתי המשפט המחוזיים¹. בתי משפט אלה יוקמו במקביל למערכת הקיימת, לתקופת ניסיון של 5-3 שנים, לטיפול בבעיות הפרת הריבונות הישראלית ע"י מי שאינם אזרחים או תושבים. אם יוכח שההליך פועל כמצופה, יושארו בתי משפט אלה על-כנם וישולבו בצורה מושכלת במערכת המשפט הקיימת. מול המגמות האירופית ובטרם תתפשטנה בהרחבה לארה"ב ומקומות נוספים - כי זו טיבה של "הצלחה", אפילו אם יסודותיה באבסורד גמור - חייבת ישראל לגבש מדיניות לאומית כוללת, לבלימת המגמות האירופיות העויינות. למצער, אנו חייבים להצר משמעותית את חופש הפעולה שלהן. לשם כך יש לגייס גם תמיכה של ארה"ב, מדינות במזרח ומרכז אירופה ובמקומות נוספים, הרואות את המציאות הפוליטית-אידיאולוגית במידה רבה עין בעין עימנו. באותה מהדורה של מעריב (16.8.18), במאמר אחר שכתב שמואל רוזנר תחת הכותרת: "הפוליטיקה של הכניסה", הוא עוסק בסוגיה פרטנית של הבעיה הכוללת המתוארת לעיל - תשאול העיתונאי היהודי-אמריקני ביינהארט, בנתב"ג, על-ידי השב"כ, שנערך כחלק מפעילות מניעה רחבה שמבצע השב"כ בכניסות לישראל של זרים ונבע, כפי שהוסבר ע"י נציגי השב"כ בטרם "סתמו את פיהם", מספק שהיה לגבי כוונותיו בכניסתו לישראל. הרקע לבדיקה הייתה עמדתו הביקורתית בעבר כלפי המדינה וממשלתה וקבלתו בכנסת של "חוק הלאום". העובדה שביינהארט, בין היתר, היה משולליו הקולניים עלתה בקנה אחד עם ההערכות שבואו קשור לארגון מחאות נרחבות נגד החוק ע"י מתנגדיו.

שאלה מכשילה

הסוגיה הפרטנית משוללת חשיבות מהותית, עם כל הכבוד לביינהרט. הנזיפה שקיבל השב"כ, ההתנצלות שפרסמה רשות שדות-התעופה ובעיקר ההתנצלות העלובה של ראש הממשלה בפומבי - הפכו את מדינת ישראל לבדיחה בינלאומית ולאסקופה נדרסת. נראה שעיתונאים הם בכל זאת "גזע עליון" שאסור לעכבו לבדיקה, לשאול אותו שאלות, לבחון הנחות באשר למידת מהימנותו - בקיצור "אתר עולמי מוגן"; אך, לא בעיני. רוזנר מעלה את השאלה: "היכן הגבול בכל הנוגע לנוהל העיכוב והבדיקה בנתב"ג?", או "כיצד מגדירים סיכון שמצדיק עיכוב?" לדעתי זו שאלה מכשילה, משום שכוונתה לרמוז שיש להצר את צעדיהם של גורמי הביטחון לבדוק יהודים ולא-יהודים שנחשדים בהגעה אליה בכוונה לבצע פעולה המנוגדת לאינטרסים של מדינת ישראל - שאלה כזו פסולה בעיני. אם השאלה מכוונת לעקרון השוויון לפני החוק, אזי התשובה היא שניתן לעצור כל מי שיש לגביו חשד סביר או ספק סביר, לגבי התנהלותו בהשוואה לאמות המידה שקובעות תקנות הביטחון שבתוקף. מי שמבצע את המעצר, חייב להיות אמון על התקנות ומאומן באכיפתן. על הממונים לבדוק מפעם לפעם את התפקוד בפועל, לרענן את ההוראות ולגבות את המבצעים ככל שפעלו לפיהן. אם השאלה מכוונת לתחום המקצועי ה"טהור", היא מיותרת. הכללים המקצועיים נקבעים על-ידי אנשי מקצוע ומותאמים לזמינות המידע המודיעיני, לאיכותו ולרמת האיומים. השאלה עשויה לרמז על השפעת דעתם האישית של מבצעי הנחיות הבדיקה על השיפוט שהם מפעילים במהלך הביצוע. דילמה זו קיימת תמיד ובכל נושא. בהירות ההוראות ואיכות הבקרה, אמורים לצמצם עיוותים ולשכך את חומרתם - אין תחליף לניסיון ולאימון טוב. העובדה שלא תמיד אנו יכולים לספק מענים בעלי אמינות "מוחלטת" אינה סיבה להפקרות. ביצירת רמת ביטחון והרתעה אפקטיבית כחלק ממנה, אני תומך בגישות מחמירות, ופרסום העובדה שאנו מחמירים ברבים. מי שאינו מסכים ל"הסתכן", ייתכבד ויישאר בביתו. אסור לישראל לפתוח את גבולותיה ולהתיר חופש פעולה לגורמים עויינים. קיימים רבים כאלה ולכן, האינטרס הציבורי של אזרחי ישראל הוא שיפור ביטחונם האישי ולא תדמיתם התקשורתית. מי שהזדהה או נחשף כגורם עוין, אינו צריך לחוש נוח ובטוח להגיע לכאן; בין אם הוא יהודי ובין אם נוכרי. זהו מבחן ריבונות ראשון במעלה.

האינטרס הבריטי

שתי הסוגיות וספיחים שונים שלהן שדווחו לאחרונה בתקשורת, מעידים שגורמים עויינים לא מעטים שפועלים נגד ישראל עושים זאת גם כהתרסה כלפי ארה"ב - ישראל היא בת-ברית ולכן מטרה ויעד לגרימת נזקים. גורמי הביטחון שלנו אמורים להכביד ככל האפשר על פעולות אלה ולהעניש בחומרה את יוזמיהם, מבצעיהם והמסייעים להם. ירדן ממלאת תפקיד שלילי ממשי ביוזמות נגד ישראל. התמשכות המגמה מצד ירדן, מחייבת הערכה מחדש של יחסי ישראל עם מדינה זו. הנחת ירדן שהסכם השלום עם ישראל הוא דיאפרגמה פוליטית חד-כיוונית, שבה ישראל מעניקה ותעניק: הגנה, סיוע, מים, ידע, ושיתופי פעולה בתחומים שונים וחשובים ובתמורה תקבל: התרסות, חרמות, וגינויים - עברה כבר מזמן את גבולות הסביר. למעשה, ירדן היא המדינה הפלשתינית שהוקמה בארץ-ישראל - שטחי המנדט - על-ידי בריטניה, במעמדה כממונה על ביצוע משימות המנדט מטעם חבר הלאומים. בחלוקה הטריטוריאלית (1922), קיבלה האמירות ההאשמית 77% משטח המנדט והעם היהודי לא קיבל דבר; בניגוד לאמור בהצהרת בלפור ובכתב המנדט. בעת הקמת ירדן התגוררו פחות מ-35% מהאוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל כולה, בשטח שנמסר לממלכה והוכנסו תחת שליטתה הפוליטית. רבים מפליטי 1948 (מלחמת השחרור) נמצאים כיום בירדן וחלקם, שלא הורשו לעבור אליה (בעצם, מדוע?) נמצאים במחנות פליטים באיו"ש ובעזה ובמדינות נוספות במזה"ת. "העז" המרכזית בסיפור ההיסטורי-פוליטי הזה, היא שהשאלה הדמוגרפית של חלוקת הארץ, לא נפתרה בשעה שבוצעה בפועל החלוקה הטריטוריאלית. הדבר לא תאם באותה שעה את האינטרס הבריטי, כשהאינטרס הלאומי היהודי נזרק מכל המדרגות, חרף התחייבות בריטניה לחבר הלאומים עם קבלת המנדט. החלוקה הדמוגרפית והטריטוריאלית הן שתי הפנים של כל הסדר מדיני בר-קיימא; לפיכך, את החלק החסר יש להשלים כיום - זו חייבת להיות המדיניות הלאומית והאסטרטגיה הפוליטית של מדינת היהודים. חוק הלאום הוא צעד ראשון, חשוב אך מצומצם מבחינה מעשית, למימוש חלוקה רציונלית של שטח המנדט הבריטי בין התנועה הלאומית היהודית לבין חלק הלאום הערבי שחי בארץ בעת ביצוע החלוקה - יהיה שמו אשר יהיה. במציאות שנוצרה מאז הוחל בביצוע החלוקה, נראה בעיני סביר המצב הקיים: "הגדה המערבית" - ישראל; "הגדה המזרחית" - ירדן. אין ספק שהסדר יחייב טיפול בנושאים פרטניים רבים והסדרתם ובכלל זה שאלות האזרחות והתושבות, אבל זו נקודת מוצא סבירה וחיונית להמשך הדיאלוג.

מימוש הריבונות

לקראת יישום תהליך הסדרה על יסוד עקרונות אלה, צריכה ישראל להכין ולממש את הכללים המבטאים ומייצבים חלוקה טריטוריאלית מסוג זה. בכללים אלה יש לתת ביטוי ברור ומוחשי מלבד לחוק הלאום כביטוי משפטי, גם לדרכי הפעלתו והוצאתו של הפועל בתחומים שעל-פי השקפתה של ישראל הם תחומי ריבונותה; יש לזכור שבפוליטיקה אין מתנות ואין רחמנות². מימוש הריבונות על כל היבטיה, ובכלל זה סידורי ביטחון והבטחת ביטחון בכניסה וביציאה ובתנועה בשטח, הם מרכיבים חשובים ביותר מעשית ומבחינה סמלית גם יחד. אם תשחק עמדת ישראל תחת הלחצים הקיימים ואלה שעוד צפויים - מדיניים, צבאיים, פוליטיים ואופרטיביים - תמצא עצמה בצרות במהלך האירועים³ ועוד יותר לאחריהם. עם כל ההבנות לקשייה של ירדן, עליה לרדת מהגדר ולהשתלב במהלך. אם לא תעשה כן, זמנה כמדינה קצוב. בסופו של יום רק שת"פ עם ישראל יבטיח את ביטחונה ואת יציבות שלטונה. על ישראל להתנות שת"פ זה וערבות זו בשני גורמים: השלמת החלוקה המדינית של ארץ-ישראל על-פי התפיסה הנ"ל וערבות אמריקנית להסדרים ההדדיים בין שתי המדינות⁴.