ראש השנה - תחילת השנה, נקבע על-ידי התורה ביום השישי של בריאת העולם - ביום שבו ברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון. נשאלת השאלה, מדוע לא נקבע ראש השנה ביום בריאת העולם - שהוא בכ"ה באלול - אלא ביום בריאת האדם, א' בתשרי?
התשובה היא: היום השישי לבריאה אינו יום נוסף בבריאה, שהרי ברור לכולנו שאינו דומה היום שנברא בו צומח לגבי היום שנברא בו דומם, וכך הלאה. גדלותו האמיתית של היום השישי היא בזה שנבראה בו בריאה שהגיעה להכרת הבורא - האדם.
את אותה הכרה ואת אותה הרגשה העביר האדם לכול הברואים. אחד הדברים המבדילים והמציינים את האדם והמבטאים את מעלתו וגדלותו על כל הבריאה היא: הבחירה החופשית שנתן הבורא לאדם, ועל האדם לנצל אותה 'מתנה' לדרך טובה, דרך שתביא לו חיים אמיתיים, ועל-ידי זה הוא יוכל להתעלות ולהעלות את כל הבריאה למדרגה גבוהה ביותר.
כדי שהאדם יוכל למצוא את דרך החיים ולהגיע לשלמות נתן לנו הקדוש ברוך הוא את התורה, והתורה הקדושה היא תורה נצחית והוראותיה הן לכול הזמנים ולכול מקום ומקום בעולם. ראש השנה הוא היום להכתרת ה' למלך על-ידי תקיעת שופר ותפילות, בו מבקשים 'מלוך על העולם כולו בכבודך'.
מדוע על-ידי שופר ניתן להמליך את ה'? נבין זאת בעזרת שני משלים על תקיעת שופר. הראשון משל, שאמר הבעל שם טוב. השני, רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
חוסר כל משלו של הבעל שם טוב - למלך היה בן יחיד, שהיה אהוב מאוד על אביו. ביקש המלך להקנות לבנו חכמות רבות, ולשם כך שלחו למדינות רחוקות, נתן בידו הון רב, שרים ומשרתים. בעולם הגדול תלמד בני, ותשכיל, אמר לו המלך. אולם ברבות הימים, בזבז הבן את כל מה שנתן לו אביו. מרוב תאוותיו מכר את כל אשר היה לו, ונשאר בחוסר כול. הוא לא החכים כלל, ואף את אשר ידע בבית אביו שכח...
בצערו, החליט לחזור את מדינת אביו, ולחיות שנית בבית המלך. להפתעתו, לא הכירו איש במדינת אביו. הוא הגיע לחצר המלך, רצה לומר לבני החצר, כי הוא בן המלך, אך, אבוי! הוא שכח את שפת המדינה! השומרים לא הבינו את תנועותיו, הם לא העלו בדעתם כי הוא בן המלך ורצו לגרשו... החל הבן לצעוק בקול גדול. הוא צעק מעומק ליבו צעקות חזקות, כדי שהמלך ישמע ויכיר את קולו.
ואמנם שמע המלך את צעקות בנו יחידו. מיד הכיר את הקול ואמר: 'הלוא זה קול בני, בני שב אלי'. רגשות אהבה ניעורו בלב המלך והוא קרב אל בנו לנשקו וסלח על כל שגיאותיו.
נשמת האדם היא בן המלך. הנשמה ירדה לעולם, לגוף הגשמי, כדי לעשות מעשים ובים. אך מרוב תאוות, שכחה הנשמה את מטרתה. שכחה את אביה המלך - ה', אף שכחה את שפת התפילה... הנשמה רוצה לשוב אל ה' ולהמליכו עליה מחדש, לכן מתחילה הנשמה לצעוק... הצעקה מבטאת חרטה על העבר וקבלה על העתיד. הנשמה צועקת מקירות לבה אל ה', הצעקה הפנימית היא תקיעת שופר.
על-ידי צעקה זו - תקיעת שופר - מתעורר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומראה חיבתו לבנו יחידו, עם ישראל, ומוחל לו.
חסד גדול משלו של הרב מברדיטשוב - מלך גדול וחשוב תעה ביער עבות, הוא חיפש את הדרך אל הארמון, אך לא מצא. בגדיו נקרעו, בשרו נשרט ומראהו שונה, לבלי הכר אשר מלך הוא. ראה המלך אנשים כפריים ביער, ושאלם: 'היכן הדרך המובילה אל הארמון'? אך האנשים לא הכירוהו ולא השיבו לו.
לבסוף, מצא המלך איש חכם ונבון. כששאלו על דרך הארמון, הבין החכם שהמלך לפניו ונזדעזע... המלך מבקש דבר מה ואין איש ממלא רצונו? הייתכן? מיד לקח את המלך, הראהו את הדרך, הוליכו עד לבית המלוכה, והושיבו על כסא מלכותו.
חלפו שנים... וחטא אותו האיש למלך. ציוה המלך לשפטו ולבצע את גזר הדין... פחד האיש מאוד, נפל לפני המלך והתחנן: 'אנא, מלכי, לפני ביצוע גזר הדין ימלא נא המלך את בקשתי האחרונה. אלבש נא, את הבגדים שלבשתי בשעה שהולכתי את המלך מהיער, גם המלך ילבש נא את הבגדים אשר לבש אז... ביער... נאות המלך לבקשתו.
והנה כאשר לבשו שניהם את הבגדים ההם... נזכר המלך בחסד הגדול שעשה האיש עמו כשהחזירו לכס המלוכה. נכמרו רחמיו עליו... הוא מצא חן בעיניו. מחל לו המלך והשיבו על-כנו.
ה' הוא המלך. כשבא ה' לתת את תורתו לאומות העולם, סרבו כולן, הן לא הכירו את ה' ולא מילאו את בקשתו. ה' היה למלך התועה, באין אדם שימלא את מבוקשו. רק עם ישראל אמר 'נעשה ונשמע', לקול שופר קיבל את התורה, אך לא תמיד שמר מצוותיה. בראש השנה, לפני המשפט, רוצה עם ישראל להזכיר למלך את מעמד הר סיני, לפיכך תוקעים בשופר, כי גם אז בשעת מתן תורה, היה מהדהד קול השופר, כנאמר: 'ויהי קול השופר הולך וחזק'.
לפי משל הבעל שם טוב - תקיעת שופר מבטאת את צעקת הבן, הרוצה לחזור אל אביו. לפי משל הרב מברדיטשוב, תקיעת שופר מבטאת את פעולת הזיכרון, זיכרון מעמד הר סיני.
על-ידי זיכרון זכות זו, מוחל לנו ה' על כל עוונותינו וכותבנו לחיים טובים לאלתר.
שנה טובה.