בשבוע שעבר, יח' באלול נולדו הבעל שם טוב מייסד החסידות, וגם האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי - מייסד חסידות חב"ד. הסופר
אלי ויזל ז"ל מנסה לתאר לנו בספרו "הנשמה החסידית" מה גרם לבעל שם טוב, לסחוף אחריו כל כך הרבה אנשים לפני שלוש מאות שנה ולהביא לנו, את אחד מהדברים הכל כך מובנים לנו היום – חסידות - לתוך עולם היהדות. אני מצטט לא מעט מתוך דברי הכתבת סיוון רהב מאיר ומוסיף גם משלי. לעיתים כהערת ביניים, ולעיתים בסוגרים עם קיצור שמי י.ק. בסיום.
היהדות של אחרי הבעל שם טוב, היא לא אותה יהדות שלפני הבעל שם טוב. תתארו לכם את היהדות בלי חב"ד ובלי חסידי ברסלב, בלי המגיד ממזריטש, רבי לוי יצחק מברדיטשב, רבי יחיאל מיכל, החוזה מלובלין ורבי אלימלך מליז'נסק. אלו רק מקצת השמות שאנו מכירים היום כאילו כמובן מאליו, אבל בזמנם, הם היו לא רק קומץ נרדף על-ידי השלטונות, אלא גם על-ידי היהדות השלטת דאז. נראה שבעשור האחרון יש השלמה עם הזרמים. אני שומע רבנים אורתודוקסים (ספרדיים בעיקר) מזכירים בנשימה אחת פוסקים הלכתיים מאשכנז ומספרד יחד עם אדמו"רים חסידיים.
הרב מרדכי אליהו זצ"ל נשמע יותר ויותר גם בקרב חרדים ספרדים שלא הזכירו אותו בעבר, וברסלב זו לא מילה רעה כבר.
אני לא מתעלם מכך שבספריות של הישיבות האשכנזיות, קשה למצוא את ספרי גדולי יהדות ספרד. את ספרי הבן איש חי, שו"ת של הרב עובדיה, החיד"א או פוסקים אחרים שקמו לנו. התהליכים שם איטיים יותר אבל זה יקרה. אין ברירה אחרת.
אפשר למצוא תלמידים שלומדים מתוך ספרי הרב עדין שטיינזלץ (שעדיין יש שמתנגדים להכנסת ספריו לבית המדרש). כאלו ששרים ניגונים של קרליבך יחד עם שירי אברהם פריד (שגם הוא לא זוכה לנחת מדרשנים חרדיים שיוצאים נגדו בתוקף). אין בעולם היהדות מישהו, שהתחיל בקונצנזוס (הסכמה רחבה). יש שזכו לכך לאחר מותם, כמו הרמב"ם, ויש שלא זכו לכך עד היום. זו דרכה של יהדות חיה ובועטת. שמבקרת, מתנגדת, חולקת, ויוצרת.
נחת רוח אפשר לדבר על התופעות השליליות שהתפתחו מכל תפיסה, אבל בגדול נראה שיהדות על כל הפיצולים שלה זורמת למקום אחד מרכזי. הסופר אלי ויזל כותב על הבעל שם טוב כך - "הוא אמר לראשונה לעניים מרודים (מתוך הפסוק "ועניים מרודים תביא ביתך". י.ק) כי כל אחד מהם קיים בזיכרונו של אלוקים ("כי זוכר כל הנשכחות אתה" י.ק.) כי כל אחד מהם ממלא תפקיד בגורל עמו כל אחד בדרכו ובהתאם לאמצעיו. הוא הבטיח כי תפילה פשוטה (כמאמר הפסוק כי "ימינך פשוטה לקבל שבים" י.ק) אך כנה מתקבלת. הוא אמר כי עגלון (מוטיב העגלון חוזר על עצמו לא מעט בסיפורי הבעל שם טוב ומצריך עיון בפני עצמו. גם העגלון הנאמן שלו שהוא גוי, דווקא גוי, אלכסיי לא נפקד מסיפוריו. י.ק) המנשק ספר תורה גורם לאלוקים נחת רוח יותר ממלכים המהללים אותו (כנראה כתזכורת על הפסוק "יהללוך המלאכים" י.ק).
הוא אמר כי גאווה שנוצרת בגלל ידע גרועה מבורות, כי מוטב לחפש מאשר למצוא (כנראה בנוי על הפסוק משיר השירים "חיפשתיו ולא מצאתיו" י.ק) גדולתו של אדם, כך לימד אותם מצויה בשפלות הרוח שלו (ביטוי שאנו מכירים משירו של אבן גבירול "שפל רוח שפל ברך" י.ק) עליו להתחיל בכך שיכפוף את עצמו לא-ל. רק כך יצמח. הוא לימד אותם כי לעיתים יש להסתפק באמונה בקיומו של הסוד ולא לדעת. כמו-כן, אדם זקוק רק למעט כדי לרומם ולהגשים את עצמו. הוא הסביר כי דמעה אחת, תפילה אחת, עשויה לשנות את מהלך האירועים".
אני נזכר באנשים מהדור הישן - אבא שלי הכ"מ, אחיו הגדול יצחק ז"ל ואמו ז"ל שלא ידעו להתפלל בנוסח המקובל, אבל ידעו לשבת שעות בבית הכנסת, מגיעים מוקדם עוד לפני כולם ויושבים לדבר. מדליקים נרות חג ושבת ויושבים לדבר דקות ארוכות עם הקב"ה. יש מחסידי ברסלב שקוראים לזה התבודדות, ויש שקוראים לזה תפילה. אני קורא לזה שיחה של אנשים פשוטים מעומק הלב. בדיוק הפוך ממה שיש לנו היום. תפילה של אנשים שיודעים ומבינים - אבל הלב איפה הוא?
ויזל ממשיך "מנגינה קצרה עשויה להכיל את כל השמחה שבעולם וכאשר משחררים אותה היא עשויה להשפיע על הגורל . לשום קבוצת עילית אין מונופול על השירים או על הדמעות". בביקורי בציון רבי נחמן שאלתי "מי המניין שמתפלל בבית הכנסת שעל הציון"? "מניין של עדה מסוימת" ענו לי. "יש מישהו שכבר שנים תופס את המניין ולא מאפשר לשום אדם שלא בקבוצה שלו להיכנס". אני מניח שזה לא היה בית כנסת שהבעל שם טוב היה נכנס אליו.
"הוא לימד להילחם בעצב באמצעות השמחה וגילה סוד: העצב נובע מכך שהאדם מתבונן רק בעצמו, והשמחה מגיעה ברגע שפוקחים עיניים להביט בבריאה שמסביב ובזולת ("הבט ושא עיניך מי נתן כל אליך" י.ק)".
שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה. תכלה שנה וברכותיה תחל שנה וברכותיה.
