לאחר שמת לנין תפס סטאלין את השלטון בבריה"מ. אלמנתו של לנין התלוננה ללא הרף על היורש, עד שסטאלין איים עליה כי אם לא תחדל מכך הוא ימנה במקומה אלמנה אחרת ללנין.
הקריאה במאמרו של
חיים רמון, ב"
מקור ראשון", לפני שבוע, "לא ההסכם כשל: האמת על תהליך אוסלו", מזכירה סיפור זה. היא אמורה גם להזכיר לימין מי הוא היריב שלו ומהן שיטות הפעולה שלו מאז ולתמיד. טוב עשתה המערכת שהביאה לידיעת הקוראים את הלך המחשבה של השמאל.
מה עוד אפשר לומר על קביעתו של רמון ש"מספר הפיגועים שביצעו מחבלים באמצעות רובי צה"ל היה זעום ביותר", כאשר באירועי מנהרת הכותל ב-96', לבדם, נהרגו 17 חיילים בקרבות עם שוטרי הרש"פ, אשר חימושם היה על-ידי ממשלת רבין.
המתנחלים, מעמונה, מ"נתיב האבות" ועוד, ששואלים את עצמם כיצד נהפכו מחלוצים לגזלנים, קיבלו תשובה מרמון איך משנים תודעה. והם יכולים לבוא בטענות רק אל עצמם על פעולתם הרפה במסגרת המאבק על התודעה.
באופן פאראדוכסלי דווקא השקט הביטחוני היחסי בעשור האחרון, שהוא תודות למדיניות הפוכה מ"ההבלגה" המזוהה עם מחנהו של רמון, מאפשר לשמאל לנסות ולשנות את ההיסטוריה של ימי אוסלו. זו הייתה תקופה שלפרקים דמתה ל"ימים אדומים של פרעות ודמים, [ו]לילות השחורים של ייאוש". "
הסכם אוסלו" הוביל את ישראל לעידן חדש, שלא נשכח ולא נסלח.
אפשר להזכיר לפחות שלושה מקרים בולטים שבהם, באמצעות תעמולה, הצליח השמאל לעצב את התודעה בישראל עד היום: פרשת רצח ארלוזורוב, פרשת דיר-יאסין ופרשת אלטלנה. אירועים אלו היו ועודם עבור מפא"י ותנועת העבודה כלי ניגוח פוליטי שבאמצעותו ביססו את שלטונם בארץ ישראל בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה, עד למהפך ב-77'. והכל היה מבוסס על הפצת מידע כוזב שהציג את המחנה הלאומי כקיצוני, אלים ופשיסט.
תרחישי אימה עניין נוסף שעולה ממאמרו של רמון הוא היותו מליץ יושר של אש"ף וערפאת, כפי שניתן לפרש בין השאר את דבריו אלו: "ראוי לציין שבהסכמי אוסלו הפלשתינים הכירו במדינת ישראל על שטח של 78 אחוז מארץ ישראל, ואף הסכימו להגשים את חלומם הלאומי על 22 אחוז בלבד מכלל השטח שהם רואים בו את פלשתין ההיסטורית".
השאיפה של יוזמי אוסלו, "להגשים את חלומם" של הערבים למדינה פלשתינית, מראה עד כמה צדק ההיסטוריון שמעון דובנוב כשתהה; "כמה צריך לשנוא את עצמו יהודי המכיר בזכות כל אומה ולשון להגדרה עצמית, אבל מפקפק בה ומגביל אותה לגבי עמו הוא, אשר 'הגדרתו העצמית' החלה לפני 3,000 שנה".
עד להיכן הגיע האבסורד ב"הסכם אוסלו" ניתן ללמוד מדבריו של אחד מאדריכלי ההסכם יאיר הירשפלד כיצד ניסה לשכנע את הערבים לפעול נגד הטרור על-מנת לעצור את יציאת הערבים מהמדינה: "האתגר של המשא-ומתן היה להמחיש לפלשתינים כי... קיצוניות, ואלימות במיוחד, הם מרשמים להרס עצמי מבחינת הפלשתינים. בסופו של דבר היה בהן כדי לחולל הסלמה... ותהליך מתמשך של הגירה פלשתינית [מישראל]".
מאמצי השכנוע של הירשפלד עמדו בסתירה לתרחישי האימה הדמוגרפים של השמאל, שנשענו על דברי ערפאת בעניין רחם האישה הערבית ככלי הנשק החזק ביותר. האמתלה הדמוגרפית, אם צריך להזכיר, היא שעומדת מאחורי השאיפה ההרסנית להקמת המדינה הפלשתינית.
נראה כי בשמאל בישראל, שלא שכח דבר ולא למד דבר, יצר ההתאבדות אינו מצליח להירדם. או, כמו שמישהו זעק פעם, אז הוא "כמו לוויתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על חוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים. ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד"!
