דיאלוג עם פרק נ"ח בספר ישעיהו

בין ראש השנה ליום הכיפורים

אנחנו נפרדים מראש השנה ומתקרבים אט אט ליום הכיפורים. במציאות הישראלית יום הכיפורים הוא יום של הסכם לא כתוב בו החיים שובתים. יום שכל אחד בדרכו מאמץ תהליך, שזכה לשם תשובה - שיבה אל המקום ממנו ניתן לעצב את חיינו בדרך המיטיבה עם האחר, עם החברה בכללותה ועם עצמנו. החיפוש אחר התשובה מלווה אותנו בפיוט סליחות מרגש, בו מושמע דבר רב החובל ליונה בירכתי הספינה - "... וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלוֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלוֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבַד" (יונה א' 5) "בָּן אָדָם מַה לְך נִרְדָּם" פותח את סדר הסליחות לפי נוסח עדות המזרח. חובה עלינו לא להיות בחזקת נִרְדָּם לנוכח תהליכים בחברה בה אנחנו חיים. למרבה הצער, גולת הכותרת של ההתעוררות והתשובה נתפסת בהתמסרות מוחלטת לעינוי הנפש. צום נתפס כתשובה הנאותה. מן הראוי, שקידוש הצום יהיה מלווה בהתמודדות ערכית עם התכנים של פרק נ"ח בספר ישעיהו, אותו אנחנו קוראים כל שנה בבית הכנסת ביום הכיפורים במסגרת ההפטרה שאחרי קריאה בתורה של פרשת השבוע. אין כל משמעות לצום אם אינו מלווה בנטילת מאמץ לכינונה של חברה המושתתת על אדנים של צדק חברתי. מן הראוי, שערב יום כיפור, טרם נחייב את עצמנו בהוראות פיזיות של היום, נלך בעקבות פרק נ"ח בספר ישעיהו. נשאל את עצמנו - האם הקפדנו במימוש תשתית ערכית וחברתית, לה אנחנו מחויבים כחברה, לפני שאנחנו מעמיסים על עצמנו את ההוראות של יום הצום. האם נתינת יד להפרטה והעמקת צורת העסקה של עובדים באמצעות חברות קבלן ללא תנאים סוציאליים וללא ביטחון תעסוקתי להון האנושי מתיישבים עם הערכים אותם אנחנו מחויבים לקדש טרם קידוש הצום. חשוב לזכור שבהוראות יום הכיפורים בספר ויקרא ט"ז, אין דרישה לצום ביום הזה. החוק מסתפק בקביעה: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם". חז"ל קבעו שעינוי הנפש פירושו צום ונקבעה הלכה שיש לצום ביום הזה. פרק נ"ח הוא בבחינת מראָה שאנחנו חייבים להסתכל בה לפני שאנחנו פוסעים בחרדת קודש אל היכל היום המקודש הנקרא יום הכיפורים. הנביא לועג למציאות של צום, שלא קדמה לה עשייה חברתית וחתירה לצדק סוציאלי. הנביא אינו רואה טעם בקיום ציווי הצום בחברה, שאין בה סולידאריות חברתית. הנביא מתנה את הזכות של הפרט ושל החברה לאמץ את ההוראות החיצוניות של עינוי הנפש, רק אם הפרט והחברה עמדו במבחן העשייה החברתית והערכית בחיי היום יום. מי שנותן ידו לשחרר את רשויות החברה ממחויבות לצדק חברתי ולשוויון, שחרר את הרשויות ממחויבויות למערכת בריאות ציבורית, הנביא אינו מעריך את צומו ואף מפנה כלפיו חצי לעג. רשויות חברתיות שלא נתנו ידן לפרוס לרעב לחם, בכך שלא ממשו את זכותו למקום עבודה המבטיח לו ביטחון תעסוקתי והכניסו עובדי קבלן זולים במקומו, לעברן של אותן רשויות מפנה הנביא את זעמו ולעגו - "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עֲנוֹת אָדָם נַפְשוֹ"? אלו שעלו על שרטון ניצול והתנכלות לאדם העובד - "וְכָל עַצְבֵּיכֶם תִּנְגְּשׂוּ" - לעברם אומר הנביא במפורש שהצום הוא בבחינת מקסם שווא. כי טרם הצום נדרש כל אדם לממש בחייו מאבק מתמיד לקיומה של חברה, בה לא יהיו אנשים מתחת לקו העוני. לא ייגעו לרעה בביטחון התעסוקתי של ההון האנושי העובד ובזכויותיו הסוציאליות. הצום מאבד את משמעותו, אם האדם לא דרש מעצמו מחויבות לכינונה של חברה שוויונית, בה לא ייראו מראות של מצוקה קשה, כמו חרב הפיטורים שהונפה ערב ראש השנה תשע"ט על 250 מפרנסים בחברת טבע בעיר קריית שמונה. הקריאה של הנביא "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשְׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" זו קריאה לסדר יום של מאבק על דמותה של החברה. הצום זה ערך משני, שהוא חסר כל משמעות אם אינו בא אחרי עשיה חברתית ומוסרית. ערב יום הכיפורים אני כואב את קיומה של מציאות מכאיבה, בה לסממנים חיצוניים של צום נותנים את כל תשומת הלב, כאשר למעשה לצום, על-פי תפיסת הנביא ישעיהו, יש תוקף רק אם הוא בא בעקבות מאבק לכינונה של חברה, המושתתת על ביטחון קיומי כלכלי לכל אדם, מאבק למניעת חרפת הרג של הון אנושי על פיגומי הבנייה, כשאין מי שייתן את הדין למציאות עגומה, כשהשנה כבר 30 פועלי בניין מצאו מותם על פיגומי הבנייה ועשרות רבות חזרו לבתיהם עם אחוזי נכות גבוהים לכל החיים, וזאת כשבכלי התקשורת מוסרים מידע יבשושי - "נפצעו פצעים בינוניים". צום אינו מחפה על טבח ופציעות קשות של ההון האנושי על פיגומי הבנייה בישראל.