רבות נכתב על העומס בכבישים, עומס שנגרם מעודף כלי רכב על כל ק"מ סלול ברחבי ישראל. נתון מוכר וידוע שמשתנה מדי חודש בחודשו. כמו להמחיש, הנה נתוני רשות המיסים שמהם עולה כי בחודש אוגוסט 2018 הובאו לארץ 22,525 כלי רכב פרטיים, עלייה של 14.5% בהשוואה ליבוא באוגוסט 2017. מתחילת השנה נוספו לכבישי ישראל 194,770 כלי רכב, עלייה של 32.0% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. רשות המיסים מספקת לנו את ההסבר לעליה במבט במספרים ועל פיו יבוא נמוך של כלי רכב נרשם בתחילת שנת 2017 בשל הקדמת היבוא לדצמבר 2016 ובהמשך נרשם יבוא גבוה של כלי רכב נוסעים לאורך שלושת החודשים הראשונים בשנת 2018 שנובע בחלקו מהרצון לרישום כלי הרכב כמודל של שנה חדשה.
כך מדי חודש בחודשו סופרים אנשי רשות המיסים את כל הרכב החדשים שעולים על כבישי ישראל. התוספת למידע החשוב הזה היא סעיף ההכנסות לאוצר המדינה, הן ממיסוי על הרכב והן ממיסוי על הדלק. בהערכה גסה מדובר בהכנסות שוטפות מדי שנה של למעלה מארבעים מיליארד שקלים, כמעט עשרה אחוזים מתקציב המדינה.
לכאורה ניתן לומר שזה המחיר שאנחנו האזרחים משלמים על המכונית המפנקת שרכשנו. מכונית חדשה שאנחנו מוכנים לשלם בעבורה הון עתק שמרביתו מיסים, אגרות שנתיות וביטוחי חובה ורשות. המדינה, אם נשפוט זו בפשטנות קונסת את רוכשי הרכבים ומטילה עליהם מס גבוה מאוד. הציבור מקבל זאת כהכרח שאין מנוס ממנו וכך גם מקבלי ההחלטות שאינם מבחינים בהתמלאות ההולכת וגוברת של כבישי ישראל. אלה רואים את הנתונים ומחפשים את הפתרון בהרחבה ותוספת כבישים. כך גם משטרת ישראל שמתמודדת עם עומס תנועה כבד מנשא. אולי המילה הנכונה לא יכולה להתמודד עם הפקקים בכבישי ישראל. גם כבישי האגרה לא פותרים את הבעיה, כי האזרחים מוכנים לשלם כמעט כל מחיר כדי לשמר את מה שהם מגדירים נוחיות. כך יש עוד ועוד מכוניות ואנחנו אזרחי ישראל נהנים ממה שיש.
אנחנו לא כועסים על עומס המכוניות שסותם את הכבישים, הרחובות ואפילו את המדרכות. אנחנו לא כועסים כשאנחנו תקועים בפקקים, אפילו בכביש האגרה, כביש 6. "זה כורח המציאות" כך אנחנו אומרים וממשיכים לנהוג במכונית המפנקת, להאזין לרדיו או לפטפט באמצעות המכשיר הסלולרי. אגב כך אולי המכשיר הסלולרי והשיחות האינסופיות גורמים לנו להירגע במהירות מהפקק או תאונת הדרכים שאך זה ראינו.
שיח ציבורי אנחנו האזרחים עוברים לסדר היום, חושבים רק על מה שחשוב לנו לקיום היומיומי. מקבלי ההחלטות לא מוכנים לוותר על הכנסות, עבורם זהו עוד נדבך בבניית תקציב המדינה. הם משתפים בכך פעולה עם פקידי האוצר שמסתכלים בטבלאות של הכנסות מול הוצאות. אף לא פקיד אחד וברור שגם פוליטיקאית או פוליטיקאי אחד יעלה בדעתו לעשות מעשה שיפחית את הכנסות המדינה מהאזרחים. מכאן מובן למה הם לא קיימו ולא מקיימים חשיבה מערכתית בסוגיה זו שנוגעת לכל אחת ואחד מאתנו. הנושא כאמור שיש להעלותו הוא, עומס המכוניות פוגע באיכות חיינו, בבריאותנו ובתקציבים האישיים והציבוריים.
הנושא הזה של הצפיפות של אדם/מכונית חייב להיות מרכזי בשיח הציבורי. אם ניקח את העלויות הישירות לנו האזרחים, העלויות הציבוריות בסלילת כבישים, אכיפה, טיפול בנפגעי תאונות דרכים, אובדן של מיליארדי שקלים בגלל הפקקים בדרכים, נבין את העלות הכבדה ואת הנזק הכלכלי והחברתי.
הפתרון הוא הפסקה לאלתר של אחזקת רכב במקומות העבודה הציבוריים והפרטיים ומתן תגמול לכל המשתמשים בחלופות, נסיעה בתחבורה ציבורית, אופניים או הליכה ברגל. יש לצמצם את אישורי הנסיעה של רכבים פרטיים ברחבי הערים. פרט לכל אלה יש לעצור את תופעת חניית מכוניות על מדרכות. יש להגדיל את שטח המדרכות להולכי רגל.
אלה גם אלה פתרונות של כאן ועכשיו. יש לקיים דיון ציבורי רחב בסוגיה ולשנות את הגישה לגבי אחזקת מכוניות פרטיות.
ועוד הערה בשולי הדברים, הכותרת של המאמר היא "יבוא מוצרים בני קיימא", כותרת שנלקחה כלשונה מההודעה של רשות המיסים והכוונה למוצרים שהקיום שלהם לאורך זמן, הביטוי במקורו הו "בר קיימא". בסיכום הדברים ברור שהשם שקיבלנו על עצמנו מוצרי קיימא מייצג את המוצרים שאכן קיימים לאורך זמן אך מהווים נטל כבד מהרגע שהם מיוצרים ועד לרגע שהם עוד מרכיב בערמות הזבל שהאנושות מייצרת.
