הימים ימי התשובה, ששיאם הוא ביום הכיפורים הבעל"ט. זוהי עת של מחילה וסליחה, חשבון נפש והכאה על חטא. נתחיל אפוא ב'חטאה' של שרת המשפטים
איילת שקד, שהתפארה בראיון שהעניקה ל'ידיעות' ערב ראש השנה, כי בג"ץ חדל להיות סניף של מרצ. לשרת המשפטים זכויות רבות במאמץ הלאומי (שראש הממשלה לא רק שאינו שותף לו אלא אף תוקע מקלות בגלגליו) לסובב את כיוון החרטום של נושאת המטוסים הכבדה הזו, המרופדת בשומני שררה והתנשאות, יהירות וחוצפה. אז אולי נכון שסניף של מרצ הוא כבר לא, אבל זהו עדיין סניף של חונטה משפטית שהשתלטה על הדמוקרטיה במעשה בריונות, כפי שהגדיר זאת השופט העליון האמריקני ריצ'ארד פוזנר, שאיבחן כבר לפני שנים את הנשיא הפורש ומורשתו הקלוקלת:
אהרן ברק הוא פיראט משפטי, שהחוק בעיניו הוא רק בגדר המלצה לא מחייבת.
כל עוד נשען הבג"ץ על סיסמאות ההבל 'הכל שפיט' ו'מלוא כל הארץ משפט' (פרי מוחו הקודח של האיש שניכס לעצמו סמכויות של כוח עליון), נמשך שוד הדמוקרטיה וריקונה מתוכן. כל עוד הבג"ץ רואה עצמו מעל לחוק ומעל לדמוקרטיה הייצוגית שלנו, ונראה כי זה המצב העולה משתיקתו הרועמת כלפי מגישי העתירות נגד חוק יסוד: הלאום, וסירובו לגלגל אותם מכל המדרגות, נמשך עושק זכויותיו הדמוקרטיות של הציבור ונבחריו בכנסת, בידי בני האלים הרואים עצמם מרחפים מעל לתכתיבי החוק ומעל לדמוקרטיה הייצוגית שלנו. יכולה הכנסת הנבחרת לחוקק ככל העולה על רוחה, אבל הסוסים כבר ברחו מן האורווה וכל מלאכת החקיקה המייגעת הזו אינה אלא בגדר 'כאלאם פאדי' (מילים ריקות): העליונים גנבו את השלטון מידי העם, וטרם החזירו לו אותו. העם שוב ושוב בוחר ימין ומוּבל בידי הבג"ץ שמאלה.
קחו אפילו את פסק הדין בפרשת חאן אל אחמר. לכאורה, הבג"ץ פסק לאחר דיון נוסף, לבקשת ערביי אל אחמר, שאין מנוס מפינויים. אבל הבג"ץ העניק להם את הזכות שנמנעה ממתיישבי נתיב האבות, אשר גם הם באו אל הבג"ץ לאחר שהחליט על פינוי המבנים החריגים, אך נתקלו בחומה אטומה: "סופיות הדיון", זרקה לעברם בנון-שלאנטיות מתנשאת הנשיאה לשעבר
מרים נאור. בעניינם של ערביי חאן אל אחמר נדחה עקרון זה. אם זה לא אֵיפָה ואֵיפָה, כיצד נכנה התנהלות של דין אחד ליהודים ודין אחד לערבים?
דווקא מן הפסיקה הזו, עולה תחושה חמוצה, שפס"ד חאן אל אחמר הוא רק היוצא מן הכלל המעיד על הכלל כולו. עדיין התנהלות בג"ץ מעוותת, עד כדי היותה מנוגדת לחוק, לצדק וליושר. הבג"ץ עדיין רואה עצמו, מכוח עצמו, מעל לחוק, לאחר שמַעל במנדט שהוענק לו, ובפועל שדד את המנהיגות מן העם והפך לממשלת-על, תופעה מצמיתה שאין לה אח ורֵע בשום מדינה דמוקרטית, והכל תחת ההכרזה השיקרית ש'מלוא כל הארץ משפט'. שרת המשפטים, עם כל רצונה הטוב, לא הצליחה לעקור את רעיון העיוועים הזה מהאג'נדה של העליונים, כחולי הדם, כידוע.
האיש ברחוב השתלטותו הכוחנית, האלימה, הבלתי חוקית, על העם ועל הדמוקרטיה, באה לידי ביטוי בשני תחומים עיקריים. הראשון: התערבותו בסוגיות שאינן בתחום סמכותו ואינן שפיטות, שהינן עניין של ערכים. וכשמדובר בערכים, רבותי השופטים, אין לכם שום העדפה על ערכיו של נהג המונית והירקן בשוק. הבג"ץ הוסמך לשפוט אך ורק על-פי חוקי הכנסת, ולא הוסמך לגעת בנושאים שהחקיקה אינה מתייחסת אליהם, כמו למשל כל תחום האמונות והדעות. מי קבע שבסוגיה ערכית, רעיונית, עדיפה דעתו של
כבודו מדעתו של האיש ברחוב? מי אמר שהגיגיו של כבודו נעלים מהגיגיו של פרופיסור להיסטוריה, לפסיכולוגיה, למתמטיקה, שחושבים בכלל אחרת? מי הסמיך את הבג"ץ לכפות דעתו בעניינים אולטרא-ערכיים? מי הסמיך את כבודם לנהוג במידת 'הכל יכול וכוללם יחד' ולהכניס עולם ומלואו תחת בדותא ושמה 'הכל שפיט'?
והשני: עזות המצח של השופטים, לשים בצד במקרים מסוימים את החוק הדמוקרטי, על-ידי פירושו באופן עקום ומפולפל על-פי מאוויי ליבם ותפיסת עולמם האישית, עד כדי פסיקה מופרכת המנוגדת ב-180 מעלות לרצון המחוקק ולרוחו. זה התחיל ביהירותו המתנשאת של אהרן ברק, שפסק כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנתקבל באישון לילה בידי 32 ח"כים מנומנמים בלבד, ותוך מסכת של הונאה (כפי שהעיד על כך בספרו יו"ר ועדת החוקה דאז
אמנון לין), הוא הבסיס למהפכה החוקתית שהמציא מוחו הקודח, ומכאן המידרון רק נעשה יותר ויותר חלקלק.
מאז המהפכה החוקתי שלא הייתה ולא נבראה, החלה הגלישה למחוזות האבסורד. כל כבודו 'פירש' את החוק על-פי מאוויי ליבו, ומה שחמור יותר – מבלי לשאת בשום אחריות לתוצאות פסיקתו. כך למשל פסק הבג"ץ בפרשת כניסתן לישראל של נשות החמאס'ניקים לטיפול רפואי. שר הביטחון, על-פי סמכויותיו בחוק, ועל-מנת ללחוץ על החמאס להחזיר גופות חיילינו, אסר כניסתן, אבל הבג"ץ התיר. מה איכפת לו להתייפייף? מה זה עניינו אם פגע ביכולת הישראלית ללחוץ על החמאס? הרי לך חטא נוסף: מלוא סמכות, עם אפס אחריות.
הבג"ץ, גם אם כבר אינו סניף של מרצ, צריך לחזור בתשובה. שרת המשפטים חייבת להנחית אותו ממרומי האולימפוס אל תחומי הגבולות והסמכויות שהחוק העניק לו.
