הִגִּיעָה עֵת לְהִפָּרֵד עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה מְיוּעֲדִים לַחֲשִׁיבָה עַל חֶטְא שֶחָטָאנוּ וְעַל חֲזָרָה בִתְשׁוּבָה גָּם מֹשֶׁה פָּנָה מֹשֶה לָעָם וִמִמֶּנּוּ נִפְרַד הוּא חָרַד לְגוֹרַל הָעָם ולְגּוֹרָלוֹ לֹא חָרַד יָדַע גָּם שֶׁהַדֶּרֶךְ לַחֵרוּת אֲרֻכָּה וּמְיַגַּעַת וְאִם הָעָם יוּכַל לַעֲמוֹד בְּכַךְ אֵין לָדַעַת וּמֹשֶׁה כְּרוֹעֶה נֶאֱמָן פָּנָה לְעוֹדֵד הָעָם זֹאת לִקְרַאת סִיּוּם חַיָּיו וְדַרְכּוֹ אִתָּם חִזְקוּ וְאִמְצוּ מֹשֶׁה פָנָה אֶל הָעָם וְאָמַר זִכְרוּ כִּי אֱלֹהִים לָכֶם הוּא חוֹמָה וּמִבְצָר וּלִיהוֹשֻעַ אָמַר אֲלֹהִים עִמַּךְ לֹא יָעַזְבְּךָ הוּא יֶלֵךְ לְפָנֶיךָ וְאַתָּה תוֹלִיךְ הָעָם אִתְךָ זֶה שֶקָּרָה לָָעַם יִשְרָאֵל שָׁם בְּעֵת צָרָה לֹא בָּטַחו בִּנְדִיבִים וּבָנוּ כֹחַ לְתִפְאֲרָה שֶׁעָמַד מוּל תְלָאוֹת הַזְמַן וְתַהֲפּוּכוֹתָיו וְשָׂם אֱמוּנָתוֹ וּמִבְטָחוֹ בְעַצְמוֹ וּבְאֱלֹהָיו וְהָעִתים הוֹכִיחוּ לָנוּ כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן עשיר או עָנִי אֶת תַאֲווֹתֵיהֶם יֵשׁ לְרַסֶּן לִהְיוֹת בַלֶּב פָתוּחַ ואֹזֶן לְזֻלָּתְךָ קְשׁוּבָה וְכַךְ לִהְיוֹת לֹאַ רק בֲַּעֶׂשֶרת יְמֵי תְּשׁוּבָה עשרת ימי תשובה הם לשיבה אל המקור עשרת הימים נועדו לתת לנפשנו רגיעה, ושלא לפגוע בזולתנו לא בהסח הדעת ולא במתכון. בעשרת ימים אלה נתנת הזדמנות להתנצל על פגיעה בזולת, דבר שקשה לעשותו ולהודות בטעות ולהתנצל.
נשוב אל הדברים שנאמרים בעשרת ימי תשובה בפרשת וילך. ייתכן שיאמרו לנו קל לנו לדבר על כך אבל קשה לנו לעשות זאת. אמירה זו נכונה ואמיתית ביסודה. כי קל להתפרץ ולפגוע בזולת וקשה להתנצל בדעה צלולה. לכך דרוש אומץ רב ורצון לסלוח. דברים אלה נאמרים בכל עשרת ימי תשובה והם תמיד נכונים:
הקב"ה יסלח לנו בעשרת ימי תשובה על חטאים שחטאנו בהפירנו בריתנו אתו, אלא שהקב"ה לא יסלח לנו על פגיעה בבן אדם אחר. עלינו לבקש מחילה מן
האדם שפגענו בו אם לא יסלח לנו, האל לא יכפר בעדו. לפיכך טוב לשוב ולשנן דברים אלה:
בֵּין כֶּסֶה לְעָשׂוֹר להשכים קום לַעֲתֹר לֹא מְהַפֶּה אֶל הָחוּץ זֹאת זָכוֹר תִּזְכּוֹר אמירת חטאנו איננה עוד שיר מזמור ולא די בפיוט "עֲנֵינוּ" אמור זיל גמור ּ רַק בְּלֶב זַךְ נִָקִי וְכַוָּנָה כֵּנָה תתחַדֵּשׁ עָלֶינוּ שָׁנָה טוֹבָה הנביא הושע מטיף לנו לשוב שׁוּבָה יִשְרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּשַלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ דְּבָרִים וְשוּבוּ אֶל ה' בקשו לאמר הנביאים
הושע, מיכה, ויואל. זו אות אזהרה לנו כי הבטחנו ולא קימנו כי כשלנו במעשינו, לעתים בהיסח הדעת ולעתים במזיד. כאן באים חכמינו ז"ל ואומרים לנו לעשות פסק זמן, מן הַטִּרְדָּה היומיומית בגין הפרנסה והדאגה מפני מחסור, או חשש מפני צרות היומיום, ואצלנו לא חסרות דאגות מבחוץ ולצערנו גם מבפנים ולהתרכז בתיקון הָעִוּוּת שֶׁעִוַּתְנוּ. לכן פסק זמן של
עשרת ימי תשובה בין ראש השנה לכיפור, מדרבן את האדם מישראל לפשפש במעשיו ולבדוק את אשר עולל לזולתו וזאת כדי להיטיב עם עצמנו בהריענו לזולתנו. חז"ל הזהירונו:
כי הכל הוא מעשי ידינו כשהטוב והרע היו לנגד עינינו.
אם בחרנו בטוב זכינו לברכה, בחרנו ברע, זכינו לקללה. לכן בפרשת נצבים חזרה התורה והזכירה לעם זאת לאמור:
הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוהיך שמה (נצבים ל/א). משבחרנו ברע פִזֵּר אותנו הקב"ה בכל קצוות תבל. ומשבחרנו בטוב ברך ה' אותנו בכל מעשי ידינו, לא רק אלא גם קִבְצֵנוּ וְהֵשִיבֵנוּ לארצנו בקימו:
ושב ה' אלוהיך את שבותך וְרִחֲמֶךָ ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה (שם ל/ג). משום מה לא יכלו חכמים ונבונים בתולדות עמנו המאוחרות, להסביר את המניע להתעוררות כדי לשוב לארצנו (הכונה למניע של יִסּוּד התנועה הציונית). אם נרצה או לא נרצה יש הסבר אחד לכך, כך כתוב בתורת משה וממקור זה קמה לה התנועה הציונית. גם אומות העולם לא יכלו להסביר התעוררות זו של מיעוט החי בקרבם. בעשרת ימי תשובה יכול כל אחד להרהר בדבר ואפשר שהספקנים יעמיקו חשוב להבין את התופעה (ובלשון עממית רגילה נאמר: "עושים חושבים").
חשבון נפש של משה והאמונה וילך משה אל העם לדבר אליהם את דברי הפרדה מהם, על כרחו בהגיעו לגיל (פרישה), לגיל
מאה ועשרים שנה (לא/ב). משה נטל על עצמו את האחריות ואף הִתְוַדָּה בפניהם על חטאו שבגינו הקב"ה העניש אותו. המסקנה מכך שאדם המהרהר תשובה בעשרת הימים האלה ומסלק מראשו מחשבות זרות יצליח לתת שקט לנפשו ויצליח בדרכו, גם שנות החיים שהוקצבו לו יהיו נעימים. כך נהג הקב"ה עם משה למשה נאמן ביתו קָצַב לו שנות חייו. דברי משה בפרשה נועדו להבהיר לישראל, כי העברת המנהיגות ליהושע לא מחלשה כי משה היה אז במלוא אונו וכוחו במתניו, אלא שזו היא גזרה משמים, שאין האדם יכול לשנותה. רק באמונה זאת יצליח אדם להביא את עצמו לחוף מבטחים.
האמונה מצויה במחשבת האדם ואין אדם חסר אמונה כליל, כל אדם מאמין או כופר בקיום האלוהים, איננו יכול להסביר את הזמנים והעתים ולא מה מסובב אותם. ויוכל שלכל מסתובב יש מסובב, הוא רבון העולמים,
שלא נראה לעין אך בדמיון נחזה לכן המאמין בפועל "
מְאֻשָּׁר" יען כי השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד
הרקיע ואילו הספקן "
מְעֻנֶּה" כי הוא נצב מול הנעלם. הוא רואה את "
הסבה" אבל לא יכול לדעת את "
המסובב". מכאן שם משה את הדגש על האמונה באלוהי ישראל,
שהכל נעשה בדברו. על כן לוחות הברית מתחילות בדבר:
אנכי ה' אלוהיך. רבי סעדיה גאון מתאר בלשון עממית את הַדִּבֶּר הזה בתאורים מרהיבים של עצמת האלוהים, ומביא אזהרות לבל יהינו בני ישראל חושבים אחרת. לכן דִּבֶּר ראשון זה וְהַדִּבֶּר השני נשמעו לבני ישראל בהר סיני מפי האלוהים עצמו. יתר שמונת הדברות נאמרו באמצעות משה. המסקנה שאין רִיק, ואין אלוהים זולת אלוהי השמים הוא גם אלוהי ישראל וכל ברואי עולם ואמר זאת:
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פָּנַי. כי אין אלוהים אחרים. משה חוזר ומדגיש בדברו אל העם כי הוא נענש בגלל פקפוק קל, שהיה לו בהכותו את הסלע להוציא מים, זאת במקום לדבר אליו בכך חרץ גורלו שלא להכניס את העם לארץ. בעשרת הימים שהם בעיצומם עוסקים בחיזוק האמונה ובטיהור הנשמה מהבלי החיים. על-פי מדרש על המלים:
הן קרבו ימיך למות (לא/יד). אומר קהלת:
שַבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשַּמֶש כי לא לַקַּלִּים הַמֵרוֹץ ולא לַגִּבּוֹרִים המלחמה, וגם לא לַחֲכָמִים לֶחֶם, וגם לא לַנְּבֹנִים עֹשֶר, וגם לא לַיֹדְעִים חן, כי-עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה את כֻּלָּם (ט/'א). רבי תנחומא אמר כי קהלת מדבר במשה: כי אתמול היה עולה לרקיע ועתה לעבור את הירדן איננו יכול. אתמול יכול היה להוריד את התורה והיום הוא מתחנן בפני הקב"ה שיתן לו לחיות ולעבור את הירדן: הוא לא דִּבֵּר כְּגִבּוֹר וְלֹא כְּחָכָם וְלֹא כְּנָבוֹן וְלֹא כְּנָבִיא שֶׁיֹדֵעַ אֶת הַבָּאוֹת. וְהֲרֵי הוּא כְּאָיִן וּכְאֶפֶס לְעֻמַת הַמַּוֶת. לפיכך נאמר:
והצנע לכת. ועקביה בן מהללאל אמר:
דַּע! מֵאַיִן בָאתָּ וּלְאָן אָתָּה הוֹלֵךְ. יוֹדֵעַ אֲנִי מְנָיִן בָּאתִי וּלְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ יוֹדֵעַ אֲנִי מֵעָפָר נוֹצַרְתִּי וּלְעָפר אֶלֵךְ הַצֵידָה שֶׁלּוֹקֵחַ עִמִּי אֵינָה מוּחֲשִׁית צֵידָתִי הִיא דְּבָרַי וּמַעֲשַׂי אִישִׁית הֵם צֵדַה לְצֶאֱצָאַי כְּדֵי שיזונו מִמֶּנָּהּ אִם טוֹבָה הִיא יִרְצוּ גַּם לְהוֹרִיׁשֶׁנָּה אִם קְלֹוקֶלֶת היא מוּטָב לְהַשְׁלִיכֶנָּה הַשָּעוֹן מְתַקְתֵּק בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים בֶּן אָדָם אַל תֵּרָדֵם פְּתַח בְּתַחֲנוּנִים כִּי יֵשׁ שׁוֹמֵעַ קְרִיאָה-אָדוֹן הַאֲדֹנִים הוּא יִשְׁמַע קוֹלֶנוּ וְיֵעָתֵר לִתְפִלּוֹתֶינוּ כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ כִּי הוּא אָבִינוּ מַלְכֶּנוּ זֹאת נֹאמַר כֹל יְמֵי תְּשׁוּבָה לְמַעֲנֶנוּ 