זוכת פרסי ספרות לאין ספור, כתבה איזבל איינדה (ילידת 1942) את ספרה "בית הרוחות" המבוסס על התקופה הסוערת של צ׳ילה תחת שלטונו הרודני של אוגוסטו פינושה. הרציחות, העינויים והרעלות המתנגדים ומאסרם בצ׳ילה אז, קורים בארצות מסוימות עד היום. מכאן, מדוע המחזה כה פופולרי ומגיע ללב כל אחד. גם נושא מעמד האישה שהייתה נחותה ועד היום לא זוכה למלוא השוויון - אף נושא זה המהוה חלק מהמחזה - גם הוא רגיש לכולנו. אך מעבר לעלילה עתירת הדמויות וההתרחשויות, המשתרעות מראשית המאה ה-20 ועד לימינו, עולה בסטודיו יורם לוינשטיין הצגה שלא מרפה לשניה את התעניינות הצופים המרותקים לבמה המעוצבת באופן אדריכלי מדהים. הטיפוסים חמי מזג הלטיני, סוג התרבות הרוויה בחוקים מחמירים, בה נשים נישאות לפי צו האב, החיים לפי סטיגמות, כולם מוגשים בצורה עסיסית ומלאת רגש בידי צוות שחקנים בשלים, מקצועיים שראוי היה להסב את תשומת לב העושים במלאכה, לכשרונם ויכולותיהם. בזכות הביצוע המושלם וההצגה הכה מושקעת. כל שחקן כאן מעלה דמות בעלת איפיונים שונים ויחודיים, גם בתפקיד הנוסף שהוא ממלא. על זאת יש לשבח את הבימאית לילך סגל, וכמובן את מעצב התנועה עמית זמיר, שנוסך בסצינות בזכות התנועה שעיצב רעננות, מתח וענין שלא פגים לרגע. התפאורה הבנויה מחלקי קירות הנעים ומשנים את רקע הסצינות, כה מופלאה, כמו היה המעצב שלה, שי אהרון, תלמידו של סשה לישיאנסקי, המעצב הדגול. כי היסוד הארכיטקטוני שלה ואופן הרבגוניות שהוא מדגים בעזרתה - ממש יצירתיים. הסיפור מסופר בידי האסירה שלא באשמתה, אלבה (נועם ארד העדינה, השברירית, הכנה והמשכנעת) שהחליטה בתוך העינויים המזעזעים העוברים עליה, לשמור בכילאה על שפיות דעתה על-ידי שיחזור במוחה את קורות משפחתה מתחילת המאה. היא מתחילה בקורות סבתה קלרה (מיכל עוזיאל, הנהדרת הכובשת כל לב) מלאת החיים והיפה, שנישאת לא מאהבה, בצו אביה (תומר ברש המחצין אגרסיה ושתלטנות, כמו גם ככומר מוודה בהמשך - ענווה ואצילות). מיכל מגלמת את קלרה בילדותה, בבגרותה ובזקנתה באופן המעמיד אותה כשחקנית מהשורה הראשונה בכל תיאטרון. את אמה הכה חיובית ומסורתית מגלמת היטב יעל אלקנה, ואת בעלה מגלם במלוא האכספרסיה תומר מחלוף. שחקן רב הבעה ומרשים ביותר במיוחד בתוך שינויי מצבו המומחשים בידו כה טוב. בחלק הראשון של המחזה כובש את הלב יותר מכל, ללא צורך בביטוי מילולי, אנטון מקלנקו, כ-ברבאס, כלב המחמד של קלרה. משחקו הבנוי על תנועה עשירה נדירה שעיצב עמית זמיר, ויחסי האהבה בנו לבין הילדה-הנערה קלרה, מרגשים ביותר. זוהי חוויה לצפות ביכולת כה מופלגת של שחקן, שלא נזקק למילים כדי לרתק עד כדי כך את הצופים. כך גם מאי גריאני התוססת כשמפניה כ-רוזה וכ-בלנקה, מהווה נדבך חשוב בחלקה לעניין שהמחזה יוצר בקהל. לעומתן, שירן נחום כאחותו של הסב, נוסקת מדמות כנועה ומסורה למפתיעה ומרתקת ומרגשת במיוחד במונולוג שלה הסוער ורב הרגש. אלו יכולות נדירות שיפה שניתנה לה הזדמנות להחצין זאת בהצגה זו. הביקורת החריפה הנסוכה ברומן מלא הרגש הזה, על שלטון האיימים של פינושה, השנאה לקומוניזם ולמרידות חברתיות, העינויים שעוברת הנערה בכדי, במכות חשמל, הצלפות ועוד - הם שמעניקים לרומן את איכותו בעלת המסר החברתי, הרלוונטי גם להיום בארצות רבות. תומר מחלוף, תומר ברש, רז יעקוביאן כסוהר המענה וכקצין, ועומר דץ כרוזן שחפץ להינשא לנערה האוהבת אחר, כל אלה הטובלים בגורל הטראגי הרודף את המשפחה לדורותיה - חוסר היכולת להשיג אהבה - כל אלה מרכיבים מחזה עשיר בדרמות, לא קיטשי, וכובש כל צופה. חלקים יותר אווריריים-קלילים ושונים מכל האחרים הם הקטעים בהם אסטבן נפגש עם הזונה המועדפת עליו, תחילה בישוב הקטן בו המשפחה גרה, ובהמשך, בבעיר הגדולה. דניאלה גלין מגלמת בהמון חן את הזונה הסקסית והמתוחכמת, בעושר הבעותיה ובקסם האישי שלה. היא דמות שאי-אפשר לשכוח. צופה דתי שישב בקהל טען שלטעמו "יש יותר מדי גסויות בהצגה". אבל מה לעשות אם זהו אחד ממרכיבי המזג הלטיני, וחלק מההתנהגות הגברית הכובשת בכוח, שניצניה ממשיכים לפכות בכל העולם ונחשפים רק לאחרונה בתקשורת לקהל. המציאות גוברת על כל דמיון. ואם המחזה יאיר את עיני הצופים לבעיות שהיו אז, ונגעים שממשיכים עד היום יירפאו - אולי יתרום בכך את רצונה של איינדה לחשוף את קורות משפחתה-היא, כשבן דוד אביה, הנשיא סלבאדור איינדה נרצח ב-1973 ממניעים פוליטיים. הצגת "בית הרוחות" שתרגמה עינת ברנובסקי, עם המוזיקה המקורית הנפלאה של אפי שושני, עם עיצוב הווידאו שכה מעשיר את הבמה שעיצב עידו כגן והתלבושות של אלכס קובמן - מעלים (עד ה-17.9.18) הצגה נדירה ביופיה, מושקעת בידי יוצרים משובחים ומדגימה את הבוגרים הטריים כמחזור משובח ביותר של שחקנים שיש להתגאות בהם. ברכות לכולם לשנה החדשה ולדרך צלחה.