ביום הכיפורים המר והנמהר ההוא, לפני 80 שנה, ב-2 באוקטובר, מוצאי שבת, 1938, למד הישוב היהודי בארץ שוב, בדרך הקשה, על בשרו, את מחיר ההבלגה ואת מחיר השאננות.
עד למועד האמור חי הציבור היהודי בטבריה, חיי שיגרה, לתומו, לצד הציבור הערבי. כשהוא אפוד בהינומה הקרויה הבלגה. הכלל השקרי: 'לי זה לא יקרה', כמקובל ביחסיו עם שכניו הערבים ה"טובים"... "תפס" לא רק בטבריה, כפי שיתברר להלן, אלא גם במקומות רבים אחרים בארץ. אלא שבטבריה, הוכנה ליהודים הפתעה מרה במיוחד, דווקא בימים הנוראים, דווקא שלושה ימים לפני יום כיפור.
בטבריה, בשכונותיה הערביות ובכפרים הסמוכים, התארגנו, באופן שקט ויעיל, בחשאי, כשלוש מאות ערבים צעירים. הם התאמנו, יש גרסה האומרת, בפיקודם של קצינים נאציים (פקודות בגרמנית נשמעו במהלך ביצוע הטבח), ובבוא המועד, כאמור, יצאו, סכיניהם בין שיניהם, למסע הרצח והדם.
את סיפור "ליל הסכינים הארוכות" הזה, השכיחו מאתנו. אין הוא מוזכר בספרי הלימוד ולא בהיסטוריה ה"רשמית", המסופרת לציבור על עלילות בני דודינו.
הפעולה כאמור החלה במוצאי שבת. כוח של כ-70 ערבים, חדר לעיר דרך השכונה הערבית שמצפון-מזרח, כדי לתקוף את בניין בית המשפט המחוזי ואת משרדי הממשלה ששכנו לידו. כוח שני, גדול יותר (כאמור נטען כי היה תחת פיקוד של מפקדים נאצים), חדר לשכונת קריית שמואל, כאן התגוררו כאלפיים תושבים יהודים (רק 36 מהם היו חברי ההגנה).
באותו לילה התייצבו למשמרת רק 15 איש מתושבי השכונה. הם איישו תשעה עמדות שמירה סביב השכונה. באזור הפריצה, שלמרגלות ההר מצפון, לא הוצבו שומרים. הפורעים הערבים חדרו לשכונה באין מפריע, טיפסו במדרון התלול בואכה בית הכנסת המרכזי. שם החלה "השחיטה הגדולה", מה שנקרא לימים "ליל טבריה"...
במשך שעתיים שלטו הפורעים בשכונה. הם רצחו את תושבי הבתים אליהם נכנסו, שדדו את תכולתם, והעלו את הדירות באש. פעולת התוקפים הייתה מאורגנת ומתוכננת היטב ורמת הביצוע הייתה כשל יחידה צבאית לוחמת.
בשלב זה נכנס לתמונה קצין בריטי, אורד צ'ארלס וינגייט. וינגייט שנקרא לימים "הידיד", הגיע לארץ-ישראל בספטמבר 1936. המטרה הבסיסית של הבריטים הייתה לכונן בא"י כוח צבאי יעיל שיאפשר הגנה, בין היתר על צינור הנפט, שהונח בתוואי שבין עירק לחיפה. אלא שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וינגייט הפך להיות מעצב דרכה של ההגנה ואח"כ של צה"ל, בלחימה באויבים הקמים על היישוב לכלותו. את המסורת שהנהיג במסגרת הלחימה של פלגות הלילה, משמר צה"ל עד היום.
בחודש מאי צורף לווינגייט סגנו ברדין, שהביא עמו עוד שלושה קצינים ושלושים ושש חיילים בריטיים מתנדבים. אליהם צורפו כשמונים מתנדבים, חברי ההגנה ועוד חברי ישובים בעמק יזרעאל. הפעילות נפרסה על שטחים גדלים והולכים, למעט, כן, ניחשתם - נכון. טבריה... שנפלה, אפשר לומר, בין הכסאות.
הפוגרום בטבריה נתאפשר אם משום שקובעי המדיניות סברו כי מצוי בה כוח מגן מספיק, אם משום שהנהגת הישוב היהודי בעיר וגם הפיקוד המקומי של ההגנה לא היו עירניים די הצורך, ואם בשל העובדה כי רעיון ההבלגה חילחל, כאמור עד לרמות הבסיסיות ביותר, של חברי ההגנה. לאחר אירוע הדמים התברר, איך לא... כי גם המודיעין היה לקוי.
עיקר מעייניו של וינגייט היו בגליל. הוא הקים ארבעה משלטים של יחידות משנה, בתל עמל, בגבע ובכנרת. מפקדתו הייתה בעין חרוד. בכול משלט הוצבו שתי מחלקות של אנשי הלילה. בהמשך נוצרו גם שלוחות צפוניות בחניתה ובאיילת השחר. כעבור זמן החל המודיעין הבריטי ואנשיו לספק לו מידע מן השטח, כהכנה לפעילות נרחבת יותר. זו התקיימה בחודש יולי 1937. אנשיו פשטו אז על כאוכב אל האווא (שם נפצע), ועל יישובים ערביים נוספים.
התברר כי אנשי הכנופיה, ובראשם מנהיגם שייך נאיף זועבי, נסו בנושאם עמם פצועים רבים, בשטח נספרו כתשעה הרוגים מאנשי הכנופיה.
המסקנות שנבעו מאירועים אלה גרמו לווינגייט לאמץ טקטיקה שהפכה להיות אופיינית לכל פעולותיו בהמשך: לחימה בכוחות קטנים, בהפתעה, בשטחם של התוקפים, ובחסות הלילה. מרבית פעולותיו הסתיימו באבידות כבדות לפורעים.
הידיעה על הטבח בטבריה, הגיעה לקצין משטרה, בשם דב בן אפרים. האיש מיהר לחזור לעיר, והזעיק את אנשי פלוגות הלילה של וינגייט מעין-חרוד. אלה החלו ברדיפה אחרי הפורעים. במהלך הלילה הגיעה תגבורת שכללה 18 נוטרים, במשוריין מעמק-הירדן. הנוטרים נכנסו לקרב עם הכנופיה והרגו ששה מהם. חלקם נתפסו, שבעה חוסלו ביניהם ערבים מטבריה, מג'דל ושבט הע'וורנה שליד ראש-פינה.
פעולת העונשין של וינגייט הכוחות של וינגייט פנו לכפר חיטין ממנו יצא חלק גדול הפורעים. ויינגייט, שהגיע לשם כפצוע (בפעם השנייה) מקרב אחר, וחייליו, אספו את הגברים בכפר, מהם נבחרו עשרה והם הוצאו להורג בפקודתו של וינגייט. הרושם שהותירה תגובה זו בכפרי הערבים בגליל היה עז. יש הקושרים את הבריחה ההמונית של הערבים מכפריהם בגליל, במלחמת העצמאות, ב-1948, במאורעות הדמים בטבריה ובגליל רק עשר שנים קודם לכן ובתגובה עליהן. מאז לא התיר הפיקוד הערבי התקפות על ערים ויישובים יהודיים בגליל.
כשנודעו ממדי האסון שבו נרצחו 19 יהודים מהם 11 ילדים, הודח המפקד המקומי של ה'הגנה'. תחתיו נשלח השומר המיתולוגי יונה רסין, שעליו הוטל התפקיד לשקם את הגנת העיר שהוכתה בהלם. לאחר הרצח ההמוני הובאו גופות הנרצחים, לקבורה בקבר-אחים בבית העלמין העתיק בטבריה.
הפעולה הרצחנית האמורה, אורגנה בקפידה. אבל היא לא הייתה הראשונה. במסגרת "המרד הערבי הגדול", שהחל בעשור הקודם, על-פי פקודתו של המופתי הירושלמי, בוצעו פעילויות טרור רבות על יישובים יהודיים (מוצא, חברון, צפת), ועל ישובים ותחבורה בדרכים, בכל רחבי הארץ. גם ניתוק קו הנפט עירק - נמלי הים התיכון, היה בראש מעייניהן של הכנופיות הערביות (אף שהדבר לא צלח בידיהם).
המרד הלך ודעך בשנות ה-40 המוקדמות. אם בשל הידיעה כי פעילות המופתי בגרמניה וההסכם שנחתם עם היטלר, יביאו לפתרון ה"בעיה היהודית", גם כאן בארץ.
ובשל תפנית עמוקה שהחיל השלטון הבריטי על דפוסי פעולתו הוא. זו נעשתה בשני צירים: האחד עונשים קשים על כפרים ופעילים ערביים, עד כדי הטלת עונשי מוות, על הפורעים שנתפסו. הציר השני היה מדיני בעיקרו. הממשלה הבריטית הוציאה לאור מסמך שנודע לימים כ"ספר הלבן". מסמך זה ביטא פניית פרסה של מדיניותה בא"י - הפסקת העלייה היהודית לארץ וקיצוץ דרמטי בזכויות ההתיישבות של היהודים כאן.
וינגייט עצמו עזב את הארץ כעבור שנתיים וחצי בלבד (26 במאי 1939), כציוני נלהב. הרושם שהשאיר אחריו על היהודים היה גדול. הוא חינך ואימן דור של לוחמים עזי נפש, שרבים מהם היו למפקדיו הבכירים של צה"ל בעשורים הראשונים לקיומו.
רבות המסקנות שניתן להסיק היום מאירועי טבריה המדממים. אפשר גם לסכם אותן במשפט אחד: זו הייתה ההבלגה וזה היה פישרה.
- ההכרזה על סיום ההבלגה ניתנה במועד הקמת קיבוץ מעלה החמישה (לפני 81 שנים, ב-14 בנובמבר 1937). ההתנחלות/הקיבוץ הוקם בעקבות רצח פועלים יהודים במקום, על-ידי פורעים מהכפרים הסמוכים (יש אומרים שידם של פורעים מהכפר הסמוך קולוניה, הייתה בפשע המתועב). בקרב קצינים בצבא שעמדו בראש הכוחות שכבשו את הקסטל ואת קולוניה (היום מבשרת ציון), הייתה זו הנחה מקובלת גם לגבי המבצעים של הרצח במוצא הסמוכה כעבור שנה. מועד זה צוין כיום שבירת ההבלגה. עד אז וגם תקופה לא קצרה לאחר מכן, הייתה להבלגה השפעה משתקת על רבות מתוכניות התגובה (לא את כולן, כפי שסופר לעיל, ולא את פעילותו של אצ"ל במהלכה) ועל המוכנות של ההגנה. את הוויכוח ההיסטורי על מקומה של ההבלגה, בתולדותיו של היישוב היהודי בא"י, ובסיוע רעיוני לגיבוש "הספר הלבן" הבריטי, עוד מוקדם לסכם.
