קרבים ובאים ימי תשובה לישראל. מי הוא נביא התשובה, זה המלמד את מהלך התשובה שמוביל לתיקון.
הנביא הושע מתנבא במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס - ימי מלכות ישראל האחרונים. בתקופה זו שוררת אנרכיה בישראל, שישה מלכים מוחלפים במהלך עשרים שנה. באמצע תקופה זו הגיע מלך אשור, תגלת פלאסר השלישי (פול שמו הבבלי), פעמיים לאזור. בפעם הראשונה הוא הטיל מיסים כבדים ובפעם השנייה קרע את ארץ הגליל ואת עבר הירדן המזרחי מעל גבול ישראל. עשר שנים אחריו יבוא שלמנאסר החמישי ויצור על שומרון ומיד אחריו יגיע סרגון ויחריב את ממלכת ישראל. אנו יודעים שהמלך הושע בן אלה העלה מס לתגלת פלאסר, אחר כך לשלמנאסר החמישי, ואז מרד בו. זה, צר על שומרון שלוש שנים, בתוך שנות המצור מת ועל כן סרגון הוא שהגלה את שומרון.
הושע פועל בתקופה מסוכסכת, מנסה לבלום ולהציל, עד שאפסה תקווה. בספר שלושה מוקדים: הנביא המלווה את עמו הצועד אלי תהום, השני - האמונה של הושע ברעיון התשובה שבכוחה לשנות גזר דין, השלישי - הושע משנה את נקודת מבטו. עם ישראל אינו ילד שסרח לפני אביו, אלא אישה בוגדנית.
אחד מעקרונות המחשבה הדתית של הושע הוא הקישור בין "דעת אלוקים" לבין עבירות שבין אדם לחברו. יכול אדם להתפלל במקדש וידיו אדומות בדמים. הושע רואה כי בישראל לא נעשית כל עבודת תיקון פנימית, והם מבקשים את הקב"ה. על כן הוא משמיע קול זעקה לקראת "יום תוכחה". הוא רואה זאת כאריה טורף שאין מציל מידו: "כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה, אני אטרף ואלך ואשא ואין מציל". תחושה שאין עם מי לדבר. העם אינו חש באמת במצוקה ולפיכך אינו מתעורר לתשובה.
הושע מבטיח 'הסתר פנים' (אלך ואשובה אל מקומי) כדי שהעם הנטוש, יתחיל לחפש. הוא מתאר את ישראל כמאפייה בוערת באש: "כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאפה"... מאפייה שתנוריה מוסקים, אך האופה שובת ואינו מוכן לקבל את הבצק. המאפייה היא שומרון בימיה האחרונים. בתודעה היהודית נודע הושע כנביא התשובה, בעיקר בזכות פרק יד להפטרת השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים - שבת תשובה.
כאבו על נפילת ישראל רב, והוא פורץ בתפילה מרטיטה, מלאת אמונה על גודל אהבת הקב"ה לעמו. "כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני"... נביא שלכוד באהבתו לישראל, יודע שעוד מעט קט יגיע אשור.
בני אפרים מפחדים אך נותרים יהירים,והוא אומר להם: "מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה... כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות". הושע כועס שהעם כה בטוח שאלוקים ימחל לו. השירה "לכו ונשובה אל ה'" אינה באה משברון לב של אדם השב בתשובה, אלא יש בה מגאות הלב של אדם שהתוכחה כלל לא הגיעה אליו.
מעין ביטחון שהאדם יכנס אל מקדש האלוקים, אל בית הכנסת, רק יאמר את המילים הנכונות - והגמול ירד עליו מיד. על כן הושע מסביר לישראל, איני חפץ בביטחונכם בישועת אלוקים, אני חפץ בתיקון מעשיכם.
הושע הנביא מצווה לשאת את גומר בת דבליים, אשת הזנונים. הרמב"ם מפרש את המעשה כמשל ולא כממשות. עד עתה הייתה מערכת תיאולוגית של יחסי הורים וילדים, ופתאום מערכת זוגית, משפחה במשבר, ולאחר שנולדו הילדים, ענן מרחף על הבית. וכך אומר הנביא אל ילדיו: "ריבו באימכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה ותסר זנוניה מפניה". כאן אנו עדים לחורבן הבית הפרטי של הנביא, וחורבן הבית הלאומי שבין ישראל לאלוקיו. האיש מתנקם באשת הזנונים שהלכה אחרי מאהביה.
אבל הכל מתהפך. יש תיקון: "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי והסירותי את שמות הבעלים מפיה". בשיקום הבית גם שמות הילדים יהפכו לתיקון גדול: יזרעאל, לא רוחמה, לא עמי, יהפכו למקור של שמחה ותקווה.
לאחר הכעס יגיעו הרחמים, תגיע הנחמה וכבר אמר רבי מאיר ש"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". זו תמצית ההבטחה. לאחר שנבחרתם לעם ה' לא תהיה יותר נטישה. יהיו ימי צרה וצוקה, אך לא יטוש ה' את עמו.
