אלי אלון פרסם בלוג מעניין על תולדותיה של תחנת הרכבת ההיסטורית בבית שאן. יש בבלוג סקירה היסטורית מעניינת על תולדות התחנה מאז הקמתה בימי הסולטן הטורקי בשנת 1904 ומצבה בתקופות שונות.
דווקא באקטואליה לוקה במקצת הבלוג של אלי אלון. אין לי אומנם עניין להיכנס עם מר אלון לוויכוח מהו "עצלתיים" כי ברור שקצב הקלדת מאמר או לחיצה על כפתור שלח בדואר אלקטרוני מהירים יותר מעבודות הצלה ודורשים משאבים כספיים קטנים יותר מעבודה מקצועית של שימור אתרים מראשית המאה הקודמת.
החלטתי, לכן, כדובר המועצה לשימור אתרים להציג רק את העובדות והמהלכים סביב פעולות ההצלה והשימור של התחנה ההיסטורית בבית שאן.
מאז שנת 2011 עת החלו ההכנות לביצוע קו הרכבת החדש - בית שאן-חיפה, הצליחה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל למנוע פגיעה גדולה במתחם ההיסטורי ולהביא לשינוי חלק מהתוכניות. זאת ועוד, המועצה נאבקה להשגת תקציבים להצלת חלק ממבני התחנה והצליחה לקבל מחברת נתיבי ישראל המבצעת, מיליון שקלים להצלת שלושת המבנים העותומנים שהיו במצב הפיסי הקשה ביותר. המבנים העותומנים עשויים אבן והלכו ונהרסו בעוד המבנים האחרים נבנו בתקופת הבריטים, עשויים בטון ומצבם טוב פי כמה.
מאמצי המועצה להשיג אמצעים נוספים לשימור המבנים הבריטים הצליח ולאחרונה הודיע
משרד התחבורה כי יקצה את המשאבים הנדרשים לעבודות השימור וההצלה. בנוסף פועלת המועצה אל מול עיריית בית שאן ורשות הניקוז הירדן הדרומי למימוש תוכנית להקמת מרכז בילוי ופנאי לתועלת הציבור במתחם.
הקצב אומנם לא קצב הקלדה ועדיף היה שהמשאבים הנדרשים היו מוקצים בקצב מהיר יותר אך אין ספק שלא ירחק היום וגם מר אלון יראה את תוצאות מאמצי השימור וההצלה במקום.
אז תחקיר היסטורי דורש מומחיות מסוג אחד וכתיבה על החלטות ממשלתיות ועירוניות ומימושן דורש, כנראה, מומחיות אחרת ובוודאי שדיוק גדול יותר.
