להל"ן רשימה שמית של האנסים המבוקשים:
1. ביהמ"ש העליון של מדינת ישראל.
2. האומות המאוחדות.
3. כנסת ישראל.
תוכן כתב האישום: אציע בפתח דברי לחזור אל המקורות ואל מעיין המונח "דמוקרטיה" המגיע עד השפה היוונית. "דמוס": עם, "קרטוס": שלטון, דהיינו: "שלטון העם". דמוקרטיה, איפא, היא שיטת ממשל המעניקה לאזרחים את הזכות ואת היכולת להשפיע באופן שווה ממוסד וחוקי על התנהלות מדינתם. ואולם לפני שקובעים את שיטת הממשל במדינה יש לייסד את המדינה, היינו להגדיר את אושיות הקבוצה האנושית שמרכיבה את המדינה.
בעגה המשפטית קיים מונח הנקרא "ישות משפטית", ואם נתעמק ביסוד המונח נגיע עד למשמעות המילולית של הגדרתו. למשל אני אלברט שבות בעל רצון עצמי, ומה שיעניק לי את הזכות לשאת את התואר "ישות משפטית" הוא לוודא כי אני אדם בוגר בריא בנפשו, וכי אינני מצוי בהשפעה כלשהי השולטת בי ומכתיבה את רצונותי; אני איפא אדם חופשי בעל "ישות משפטית". גם אדם לא חופשי שמסיבה זו או אחרת אינו יכול להביע את רצונותיו ולהביאם אל הפועל הינו בעל "ישות משפטית", אך עליו חלות אך ורק הזכויות האנושיות הנגזרות מההגדרה המשפטית בעוד החובות המשפטיות לא חלות עליו. דוגמה, קטין, מעורער בנפשו... כלומר כל מה שצריך הוא הגדרת ה"אני" או אז ה-אני הזה יכול להביע את דעתו ולקבל החלטות טובות או רעות ולעשות כל דבר העולה על רוחו כאשר החברה, בעזרת "ישותו המשפטית", תתייחס לרצונותיו הן לשלילה והן לחיוב.
למעשה גם המדינות צריכות "ישות משפטית" מוגדרת בשביל לזכות בתואר מדינה, ובכלל זאת בשביל להכנס לחבר העמים ולזכות להתייחסותם. וכאן מתגלמת צביעות האו"ם [נאשם מס' 2] שמקבל לשורותיו גם מדינות שהשלטון שלהן אינו מייצג את שלטון העם; נהפוך, הוא מייצג את הגורם הרודה בעם שמדכא את רצונותיו, ובעצם אין המדובר בשלטון כי אם בכנופייה שהשתלטה בכוח הזרוע על העם, כגון השלטון הסעודי שלפני כשלוש שנים כרת 47 ראשים יען הביעו את רצונם בשלטון שמייצג את העם.
מכאן המסקנה כי רק דמוקרטיה המייצגת את "שלטון העם" יכולה לזכות בתקינות ההגדרה של "ישות משפטית", ועל-כן רק דמוקרטיות אמורות להתקבל לחבר העמים, אך לצערי הצביעות השורדת באו"ם עולה על כל דמיון והגיון.
על פניו, איפא, המונח "שלטון העם" מקביל למונח "שלטון אדמונד" כאשר דרך "השלטון העצמאי" של אדמונד שאינו נתון לשום השפעה חיצונית ניתן להגדיר את ישותו המשפטית, לזהותה ולהתייחס אליה; אך לא כן הדבר בשלטון העם. העם מורכב אקראית מהרבה ישויות משפטיות כאשר לכל ישות זהות מיוחדת ורצון אחר ושונה, ועל-כן הדרך היחידה להגיע לישות משפטית אחידה שתייצג את העם היא באמצעות זיהוי נטיית הרוב או בלשוננו - הכרעת הרוב. כלומר מנוי וגמור עימנו כי "שלטון העם" מתקיים על-ידי "הכרעת הרוב"; בלעדיה לא ניתן לזהות "ישות משפטית" מוגדרת שתייצג את העם ותדבר בשמו. זוהי כבר קביעה אבסטרקטית כה מובנת מאליה עד כדי שבספרי החקיקה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם אין זכר לחוק שאומר כי הרוב קובע, לא בקודקס הפדרלי, לא בקודקסים המדינתיים ולא בחוקה, נהפוך, האבות המייסדים לחוק האמריקני מצאו לעגן בחוקה היכן הרוב לא קובע, כמו בשורה של עניינים של זכויות האדם שאסור לרוב לפגוע בהן, וישנם כללים לחקיקה שאומרים כי רוב זה וכזה נחוץ להעביר חוק זה וכזה או החלטה זו וכזו. משפטן אמריקני ממוצא ישראלי האיר פעם את עיניי בנתונים האלה.
יצוג מרבי לאמר כי העקרון של הכרעת הרוב במערכת דמוקרטית דומה לעקרון רדיפת הצדק במערכת המשפט; האם יש מי שיחלוק על הצורך בצדק? אני רוצה להאמין כי בהסח הדעת יש מי שחולק על ההגיון הזה וכאילו הפרוש המילולי של דמוקרטיה הוא לא "הכרעת הרוב" כי אם "שלטון העם", כי קל מאוד ליפול במלכודת ולראות במשטר הפרלמנטרי של ישראל [נאשם מס' 3] כמשטר שמייצג נאמנה את שלטון העם. המשחק המסורתי הקואלציוני שמתקיים לאחר הבחירות והנגזר משיטת המשטר הנוכחית הוא אחראי למלכודת הזו, וכאילו ניתן ליישם את העיקרון הדמוקרטי על-ידי "ייצוג מרבי" של באי-כוח העם ברשות המבצעת ועל-ידי זאת, לכאורה, הכרעת הרוב תבוא לידי ביטוי במשטר רחב ככל האפשר של שלטון העם, אבל ההפך הוא הנכון: ככל והקואליציה רחבה יותר כך "הכרעת הרוב" מאבדת מערכה ועימה "שלטון העם" שנחלש ומאבד במודע את זהותו אשר דרכו אמור לבנות את "ישותו המשפטית" המוגדרת על-מנת לזכות בתואר מדינה ולהצטרף לחבר העמים.
ובמקום להגיע דרך "הכרעת הרוב" להגדרה אחידה וממנה לישות משפטית שתפעל ותדבר בשם העם, משטר קואליציוני נוסח המשטר הנוכחי של ישראל יזנק למפרע מנקודה בעלת אופי מפוצל, כאשר הפועל היוצא מזאת הוא ממשלה רבת פנים שתעסוק באיחוי שורותיה לבל יתפוררו, ותנסה נואשות לייצג מספר פלגים כאשר לכל פלג הגדרה וזהות משלו. זה כמו לקחת אדם בריא ושלם מן השורה בעל ישות משפטית מוגדרת ותקנית, ולהפוך אותו לאדם בעל אישיות מפוצלת שתישלל ממנו ישותו המשפטית.
והנה אנו מגיעים לדובדבן שבקצפת, לביהמ"ש העליון של מדינת ישראל [נאשם מס' 1] הוא הרשות השופטת המשתמשת בכלים השיפוטיים שבידה להתוות את מדיניות הממשלה, בתואנה כי עושה זאת מתוקף תפקידה כמפקחת-על על החלטות העם ובאמתלה לנפות מהן את ההחלטות הקיצוניות, כך היא רואה ומגדירה את תפקידה, זאת כאשר העם הוא הוא האמור לקבוע ולהתוות את מדיניותו, ואין בנמצא מדיניות קיצונית ומדיניות מקובלת, אין חיה כזו, אולם במסגרת הפוטש שבמהלכו קבוצה קטנה של משפטנים גזלה מהעם את הזכות האלמנטרית להתוות את דרכו החליטה כי ישנה חיה כזו, יש בנמצא "מדיניות קיצונית" ויש לגדוע את ידה כאשר מזהים אותה. כך ביהמ"ש העליון נעץ את האג'נדה שלו בסדר היום החברתי הפוליטי והמדיני של מדינת ישראל.
לפני כשבוע פרסמתי מאמר על הפוטש הזה, ותחתיו קיבלתי את אחת התגובות המסכמות לדעתי את כתב האישום הציבורי נגד האליטה המשפטית לדורותיה, וזה לשונו: "ביהמ"ש העליון לקח, בשם החוק, את הבעלות גם על המוסר ועל המדיניות, ובנושאים אלה היתרון שלו על כל אזרח רגיל הוא 0. זכותם של 10 סנדלרים בנושא מוסר עולה על זכותם של 9 שופטים בעלי תואר דוקטור, כי כל אזרח במדינה דמוקרטית בעל קול אחד בלבד".
לפני מספר שנים כתבתי מאמר על תופעת הגזענות שהייתה שכיחה בתקופת קום המדינה, ולצורך הנושא הלכתי לנבור בתקופה הזאת והבחנתי במשהו בלתי יאומן בעליל. מחשבה שחרחרה בנפשו של מייסד המדינה לגבי קולות הבוחרים בקלפי של העולים החדשים מארצות ערב. הוא נשמע אומר כי לדעתו יש להדיר את זכות ההצבעה מהעולים החדשים של ארצות ערב, יען עדיין פרמיטיביים הם במחשבתם ואינם
מסוגלים לבחור או להבדיל בין א' לב'. לדעתי העליון שלנו ממשיך עדיין מהנקודה האפלה הזאת אותה ב"ג הגה, ואף מרחיב אותה באופן קיצוני כך שכולל במתחמה את רוב העם היושב בציון, בתואנה כי אינו מסוגל לזהות את הפרטים הנאורים שלובשי הגלימות השחורות רואים.
