הבעיה הגדולה של הדמוקרטיה בכלל ושל מה שמכונה "הדמוקרטיה הליברלית", היא שהשיטה הפכה מדרך לניהול קהילה וקבלת החלטות בהשתתפות הציבור ובפיקוחו, לשיטה להגנה על "קבוצות אינטרסים", אליטות, שקרים ושקרנים.
לא מקרה הוא ולא פלא, שרבים מבעלי ההשפעה - פוליטיקאים, אנשי הון, סלבריטאים, עובדי צווארון לבן, אנשי אקדמיה, יוצאי קבוצות הכוח בחברה כגון איגודים מקצועיים, מערכת הביטחון ואנשי תקשורת - אינם נתפסים בציבור כדוגמה לטוהר מידות, יושר אינטלקטואלי ואמת עובדתית, אלא כחוגים שמתוכם באים העבריינים הגדולים בתחומים אלה. העבריינות איננה של אלימות פיסית, אלא של ניצול הקשרים והמעמד שמעניקה להם השיטה לקידום והפקה של טובות הנאה.
מרבית ההסברים למקרים המתגלים חדשים לבקרים בחוגים אלה, מוגנים בדרך כזו או אחרת על-ידי עקרונות "חופש הדיבור" ו"זכויות הפרט", שאיש אינו יודע באמת מה מקורותיהם, מה גבולותיהם ומיהו שמוסמך לקבוע גבולות אלה. מרחב הגנה נוסף נמצא בתחום הקשרים האישיים או הזיקות התוך-קבוצתיות, בחוגי מערכת המשפט ובקרבה אליה, כשהמרכיב הפוליטי או היכולות הכלכליות בעיקר, מבדילים בין מי שנתפסים בקלקלתם למי שחומקים או כמעט חומקים מעונש. "מערכות ההגנה" המבוססות על קשרים ויכולות כלכליות, מועצמות או מגובות על-ידי התקשורת שהסתאבה.
לשליטה באמצעי תקשורת מרכזי דרוש כיום כסף רב. זמינותו של הון פעיל משפיעה באופן ישיר או עקיף על העמדות של אמצעים בתחום הכתוב, המדובר או שניהם. הסתאבות התקשורת מתבטאת במספר מרכיבים: קשר הדוק מדי בין בעלי שליטה לגורמי כוח אחרים, בראש וראשונה כלכליים או פוליטיים; אג'נדה כלכלית או פוליטית של הערוץ עצמו; הסתלקות במוצהר ומרצון מהחובה המקצועית הבסיסית להפריד בין מידע לדעה ובין אמת עובדתית לשקר; הסתמכות המדיה על הדלפות בלתי-חוקיות, כשההגנה והסלחנות המוענקות להם על-ידי מערכת המשפט בשם "
חופש המידע" ו"חופש הדיבור", הופכת את העבריינות ללגיטימית ואף פסאודו-חוקית; ניצול נגישות עובדי המדיה למיקרופונים ואמצעי פרסום אחרים, לשם הבעת דעות ועמדות פוליטיות או אידיאולוגיות אישיות. עידן הרשתות החברתיות, מאפשר תגובות חד-צדדיות מהירות, קצרות, ולעיתים מזומנות גם ארסיות ובלתי אחראיות. "בריחת" הנהלות הרשתות מאחריות לפרסומים ולתכנים שהן מפיצות, הופכת מרחב זה לזירת התגוששות חברתית, שהרעות החולות של הזירות המסורתיות מתגלמים גם בה.
חלק מרכזי מהוויכוח הציבורי המתנהל כיום בשצף קצף, עוסק בדיוק בשאלות אלה, נובע ומושפע מהן ומעצים את תרומותיהן השליליות. במיוחד חריף הדיון בשאלת מקור הסמכות וגבולותיה, שהדיון רב-ההשתלחויות בחוק הלאום, הדגים בצורה כה חריפה ומוחצת. במצב זה, המדיה שהתיימרה להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אולי נובחת בקול רם מבעבר, אך אינה תורמת לשמירה.
למעשה, היא חלק מהאיום על איכות ויעילות הדמוקרטיה כשיטה לניהול קהילה אזרחית.
ביטחון מופרז יחס התקשורת להדלפות הוא אחד הסימפטומים הבוטים לריקבון שפשה במערכת הדמוקרטית הנוכחית. במקום בו קיים "חוק חופש המידע" ולצידו חוקים הקובעים מה ראוי שיתפרסם, מדוע נלחמת היא "על חייה" ממש, בדרישה לשמר את "חופש ההדלפה"? אם זו איננה התפרעות ושחיתות, שמוביל ומקיים המגזר עצמו, מהי כן?
לדידי שחיתות היא מציאות, שבה קיים חוק האוסר לבצע דבר-מה, שמולו מתייצבת בביטחון עצמי מופרז קבוצה הדורשת לעצמה זכויות-יתר, בעוד שהממונים על אכיפת החוק, מועלים בתפקידם במודע, ומתירים לקבוצת המועדפים להפר אותו ביודעין ואף מגינים עליה.
אם זו מציאות הכרחית כפי שטוענים אחדים - ואינני סבור כך - יש לתקן את החוק. אם היא איננה הכרחית, יש להעניש את כל חבורת העבריינים.
המסר העולה מההתנהלות לה שותפים המדיה, המערכת המשפטית, הממשלה והכנסת הוא: עבור זה ששייך לחוגים הנכונים ולו קשרים מתאימים,
חוק הוא המלצה בלבד. דא-עקא שחוק כזה הוא גם תמרור הכוונה, שמנווט לבטח את ההולכים בדרך העבריינות והפשיעה. זו, כאמור, דמוקרטיה רקובה, שעקרון השוויון לפני החוק בה הוא פלסתר בפרהסיה.
ענפי המשק והכלכלה אינם נקיים מהשפעות אלה בין אם מקורן בפעילות לוביסטים שממומנים על-ידי בעלי-הון, חברות כלכליות או קבוצות אינטרסים שלרשותם מקורות מימון נרחבים. הלוביסטים, המממנים והמקורות התומכים, נותרים לרוב עלומי-שם, ולא במקרה. אולם, סוד גלוי הוא
שמרבית אלה שפועלים בעילום שם ובחשיכה, "מכריזים" על עצמם שאין הם מחויבים ללא תנאי-לטוהר המידות. מערכות קשרים של "שמור לי ואשמור לך", הן חממות לסחטנות שהיא יסוד מרכזי בעולם השחיתות, גם אצל מי שלא התכוונו לכך מלכתחילה. ברקע השיטה עומדת תמיד האפשרות ש"עושה הטובה" יוכל, במקרה הגרוע, להפוך לעד- מדינה. כך יחמוק מהעונש המגיע לו כאחד העבריינים המרכזיים ובדרך יפליל מישהו אחר - כנקמה אישית, בשירות שולחיו המקוריים - ותמורת גמול נאות. מערכת המשפט שמנצלת באופן מוגזם מנגנונים אלה, גם מטפחת אותם וגם מעוותת את ההליכים המשפטיים הבסיסיים - זו הוויה שיש בה יסוד ברור לחוסר צדק ואי-שוויון בפני החוק.
כשהמדיה מדווחת על כך שבנק "דיסקונט" יציע לרכוש את בנק "דקסיה" בכ-10% מעל הונו העצמי
1, מתעוררות מיד השאלות: מהיכן לו ההון הדרוש לפילנתרופיה זו? האם זו עסקה מסחרית המשקפת חזון של גידול והתרחבות על-ידי רכישת נכסים פעילים ומבטיחים, או ששוב מדובר בתרגיל פיננסי, שתפקידו למצב את בנק דיסקונט למראית עין בעמדה כלכלית משופרת? לאחר שיגדל ערכו הנומינלי, ובטרם יתברר עד כמה היה השיקול הרפתקני, ניתן יהי למכרו בשילוב עם "תספורת מתאימה" ע"ח הציבור, בטרם יסתבכו בעלי השליטה בעלילה, שיש עימה הפסדים וסיכון לעצמם. "מרווח-הביטחון" בלא מעט עסקות פיננסיות מסוג זה, נראה לעיתים מזומנות כמניפולציה פיננסית, הרבה יותר מעסקה כלכלית רציונלית.
בדמוקרטיה מתוקנת, מעורבות הציבור ואימתו על הפוליטיקאים, ימנעו ריבוי עסקים כאלה. בקרה אפקטיבית של הרגולטורים, החייבים בדין וחשבון לציבור ויתבעו לתיתו בזמן ולשאת אישית באחריות לתוצאות רשלנותם אם תתרחש, ימנעו חלק נוסף; כנ"ל העמדתם לדין ושפיטתם בחומרה של מהמרים בכספים לא להם ושל שותפיהם לדרכים העקלקלות המולידות כשלים חמורים.
כל אלה חייבים להתקיים בדמוקרטיה מתוקנת, אבל חסרים מאוד בדמוקרטיה שלנו.
פיקוד אפקטיבי בימים אלה הוחלט לא להעריך את הקדנציה של מפכ"ל המשטרה, אלשיך. בכדי שהתקשורת, שהיא, כידוע, "ישרה כסרגל", תוכל להתרכז בשערוריות, בשמועות ובפיקנטריה, ציטטו דוברים מוסמכים שלה ופוליטיקאים אחדים, בחוסר דיוק, את דברי המפכ"ל בנדון: "כל קציני משטרת ישראל מפכ"לים ראויים, עתידיים, וברגע שיוכרז שמחליפים מפכ"ל - כל מי שיתמודד יתמודד"
2. ההיסטוריה של המשטרה אינה מאששת הנחה זו. באופן זה פוטרת עצמה התקשורת מהצורך לדון בשאלות, כגון: מדוע תפקוּד המשטרה לקוי ושביעות הרצון הציבורית מהמשטרה ירודה? מדוע נכשל המפכ"ל הנוכחי בעיקר המאמץ להוציאה מהבוץ בו היא נתונה כבר שנים, ומיהו האדם המתאים באמת למשימה הכפולה: שיקום המשטרה ופיקוד אפקטיבי
3.
במקום דיון ציבורי גלוי בשאלות אלה, יש לנו שפע של "שיח מומחים" - שוטרים לשעבר, אנשי אקדמיה, שרים לביטחון הפנים לשעבר, ח"כים ועוד; מי שחסר בדיון הם מושאי השירות - האזרחים. אלה שבאמת יודעים להגיד מה תקין ומה אינו תקין בשירותי המשטרה שהם חווים. דמוקרטיה היא ממשל שמשתף את האזרחים בכל, למן הבחירות - קביעת מרכיבי היסוד של הממשל - ועד לדיוני הבקרה והפקת הלקחים. דמוקרטיה מוצהרת ללא מעורבות פעילה של אזרחים בכל התחומים, מבטאת כישלון יסודי של השיטה. מעורבות איננה הפגנות סרק ברחובות. מעורבות היא מודעות, הבעת דעות, השתתפות בפעילות, השפעה שוטפת בכל ערוצי הקשר האפשריים עם הנבחרים והממונים על ידם. בדמוקרטיה אמיתית, התקשורת לא רק מדווחת לאזרחים על אירועים, או מביעה דעות פרטיות של כתביה וגורמי ההשפעה בה על "מה שצריך להיות", אלא נותנת ביטוי אותנטי למגוון הדעות בציבור, בכדי להשפיע באופן הוגן על העתיד
4.
לצד השאלות הישירות והענייניות הנ"ל, חשובה עמדת הציבור בסוגיות נוספות, שהמדיה נמנעת מלשאול או אינה שואלת
בתום לב, ובכללן: מיהו שמכשיל פוליטית את המפכ"ל? ומיהו שמכשיל אותו אישית? מי או מה הסיט אותו מכוונותיו המוצהרות בכניסתו לתפקיד, בשאלת ההדלפות מחקירות המשטרה. האם הוא "קורבן" פוליטי של התקשורת עצמה או של המערכת המשטרתית, שסר חינו בעיניהן משום שניסה לממש את הבטחותיו המקוריות למנוע הדלפות, שחיתות או אולי מפני שלא "הפליל" מספיק מהר את ראש הממשלה?
התנהלות צבועה או מושחתת מן הסוגים המתוארים לעיל מאפיינת את החברה שלנו. כל מגזרי האליטה נגועים בה והיא מתרחבת ומחלחלת, בדומה לכל ריקבון, לחוגים נרחבים יותר. מלבד הסלקטיביות בבחירת המקרה והעיתוי המזוהים כעבירה המצריכה חקירה, קיימת סלקטיביות נוספת בהתייחסות לשאלה: מיהו האדם בו עסקינן? האם הוא "משלנו" או "משלהם" (
"הלנו אתה או לצרינו?) אורגיית חקירות ראש הממשלה, נתניהו, בפרשות 1000, 2000, 4000 ובניסיון לאכוף עליו כמעט בכוח גם את פרשה 3000; ההתנפלות הבלתי-רציונלית על רעייתו ובניו כחלק מהניסיון להשחיר ולהעכיר את המשפחה כולה; מסע הלחצים נגד היועץ המשפטי במטרה לאכוף עליו קבה"ח בתיקי רה"מ, עוד בטרם השלים את החקירה בהם ו"האלהת" כל מהמתנדבים לשמש עדי-מדינה בתיקי רה"מ -
אינם מבטאים דמוקרטיה אלא עריצות הרחוב בצורתה הגסה ביותר. השיאים אליהם הגיעו השנאה, הניאוץ, ניסיונות ההפללה ורצח האופי - מהווים
איום חמור על הדמוקרטיה שלנו. איום שנהנה מרוח גבית מסיבית של תקשורת מגויסת, מימון בכספים רבים שהתקבלו מיריבים פוליטיים ואידיאולוגיים מעבר לים ומימון-חוץ בעל אג'נדה פוליטית, שאיננו מבוקר על-ידי מוסדות המדינה. זו איננה דמוקרטיה.
במדינה דמוקרטית ריבונית ציבור האזרחים הוא שמקבל את ההחלטות הבסיסיות, בוחר את מוסדותיו ומעניק להם ורק להם את הסמכות לחוקק חוקים, לשפוט עבריינים ולנהל את ענייני המדינה, כל עוד רוב הציבור תומך בכך; כל אלה נשלטים על-ידי מנגנונים מוסדרים. אין דמוקרטיה שבה החלטות מתקבלות ע"י מיעוטים "נבחרים" מטעם עצמם לנהל את המדינה. זו השתלטות כפייתית שיש לעקרה מן השורש.
לנוכח מה שהתגלה בשנתיים האחרונות - הסתאבות מנגנוני הדמוקרטיה וניסיונות להצדיקה בשמו של רעיון הזוי המכונה דמוקרטיה ליברלית ולהחליפם במנגנונים אליטיסטיים שמנטרלים את רצון הציבור, החלטותיו ובחירותיו, נדרשים שינויים במנגנונים הדמוקרטיים שלנו ובכללם: חקיקת חוקה; זירוז השלמת חקיקתם של חוקי יסוד דוגמת חוק הלאום והפעלתם האפקטיבית מיד עם אישורם הסופי בכנסת; תיקון חוקי היסוד הקיימים, באופן שיבהיר היטב את מערכת היחסים בין זרועות הממשל כולל אכיפת חוקי הכנסת על כלן. יש לקבע בחוק את מעמדו של הציבור מול השירות הציבורי - שהוא המנגנון הממלכתי באמצעותו מבצעת הממשלה את התחייבותיה לציבור
5.
השאלה המכרעת איננה מי יעמוד בראש הממשלה הבאה או מהי השתייכותו המפלגתית, אלא מי מבין ומקבל את העיקרון שהציבור הוא הריבון ושהחלטותיו הן תמצית הדמוקרטיה, ויסוד לפעולותיו של כל נבחר ציבור. יש להביא ארוכה ומזור לדמוקרטיה שלנו ויפה שעה אחת קודם!