במאמרו: "אין שוק חופשי בלי רגולציה"
1 מסביר
גיא רולניק את הסיבה לבחירת השרה
איילת שקד לראש רשימת המשפיעים השנתית לשנה זו. הוא מעלה את תפישת העולם של שקד כנימוק המרכזי לבחירה זו, וגורס את התזה הבאה: "כל חוק שהכנסת מחוקקת הוא הצבעה נגד החרות שלנו; כל מעורבות ממשלתית מקטינה את החופש של האזרחים". בהמשך הדברים הוא טוען שתפישה זו שגויה. כאן הוא מחדד עמדות ומסביר שהיא איננה שגויה במובן של התפיסה הליברלית של דה-מרקר מול התפיסה השמרנית של שקד, אלא "בחוסר הבנה של הדרך שבה כלכלה ושווקים עובדים".
כאשר אתה מציג נקודת מחלוקת עם דעה נוגדת שתוקפת דעה זו בנקודת היסוד של ההבנה הבסיסית, אתה מעביר מיד את הדיון מתחום הפרטים לתחום העיקרון. מי שמקבל את העיקרון המוצע על-ידי המבקר, הופך ממילא לתומך בעמדתו או לפחות למצדד בה יותר מאשר בדעה המנוגדת. "כתכסיס" בוויכוח ציבורי, זה יפה ויצירתי, אבל לא בהכרח נכון. רולניק מדלג על התפתחות המחשבה המדינית, דרך היווצרותן של מדינות ותכלית קיומן. הוא מתעלם מהעיקרון הדמוקרטי הקובע את מקור הכוח בארגון המדינתי (הריבון) ואת אופן ארגונו והפעלתו ו"קופץ" באחת למבנה ודרכי הפעולה של דמוקרטיות מפותחות עם כלכלות מורכבות ודרכי יישום מגוונות של הממשל הדמוקרטי בהן.
ודווקא זו שגיאתו הבסיסית.
בהמשך המאמר הוא אפילו סותר את עצמו כשהוא קובע ש"חוקים תמיד יהיו..."; ומי טען אי-פעם אחרת? חיים בחברה ממוסדת, לפני הכלכלה או לידה, מחייבים חוקי משחק. רק ליחיד יש חופש אבסולוטי, אבל גם אין שום זכויות או יתרונות מן העובדה שהוא חי בגפו. שקד, לפני שבחנתי אישית את דעותיה, פועלת לפי תפיסה רציונלית,
ותפיסה זו מטבעה אינה מניחה מציאות בלתי-מציאותית.
לכן, אין צורך להתווכח עם מה שמובן מאליו. שום חברה אינה יכולה להתקיים ללא חוקים המגדירים את מערכות היחסים בתוכה וגורמים האוכפים חוקים אלה. ללא "כללי משחק" מוסדרים, זו אנרכיה ואנרכיה היא ללא ספק מכשלה בלתי-עבירה או אסון לכלכלה מתקדמת. אולם,
חוקים אינם חופש; חוקים מטבעם הם מגבלות. מרבית המגבלות מכוונות ליצור מצב שבו כפיית אורחות חיים באמצעות כוח פיסי מוחלפת בכללי משחק ידועים ומוכרים לכל, בהגדרה מוסכמת של מי שאמור לאכוף אותם ברגעי מבחן, יודע מה עליו לעשות ומה מגבולותיו.
רגע המבחן הוא מצב בו שני צדדים או יותר מפרשים חוק בצורות שונות ונדרשת הכרעה "אוביקטיבית", של גורם מוסכם, בכללים מוסכמים, איזו מן העמדות מבטאת נכון יותר את ההסכמה הכללית המקובלת. חוקים, תרבות, השקפות עולם ואינטרסים, ממלאים תפקידים מרכזיים בהכרעות אלה. לאחר שהוכרעה שאלת הפירוש, מגיע שלב היישום.
האויבות הראשיות רגולטורים הם מי שמשנים את ניסוח החוקים
מהגדרה "משפטית" להגדרה אופרטיבית, כשהם משקפים בפרשנותם ניסיון מצטבר, מדיניות ממשלתית או לאומית, עמדות של קבוצות אינטרסים וכלים המאפשרים לבחון ולהבטיח שכל השחקנים במגרש פועלים על-פי המצופה מהם. אם הם אינם פועלים כך, הם נקראים לסדר ע"י הרגולטור, אם אינם נחשדים בפלילים (עבירה שנעברה כאשר העבריין יודע או יש ביכולתו לדעת שהוא מבצע עבירה).
המהלכים שעושה שרת המשפטים מכוונים להביא לתוצאה הרצויה עם הרבה פחות פרשנויות מפולפלות, פחות גורמים מעורבים ופחות רגולציות ומניפולציות שמסבירות אלה את אלה. כשכל התהליכים הללו אינם אפקטיביים, אנו עוברים "לעולם"
הביורוטוקרטיה. תנועה והתנהלות יעילה ומחוללת תוצאות, הן האויבות הראשיות של עולם הביורוקרטיה.
זה הסוד האמיתי. הוא לקוח מעולם ההנדסה, שבו ככל שיש יותר חלקים נעים במנגנון או מכונה ובקרים שמפקחים עליהם, גדלים הסיכויים שלא תפעל כלל, או תתקלקל לעיתים קרובות ולא תפיק את התועלת הרצויה.
השאלה השנייה שמעלה רולניק - פעילות שוק לא רגולרית, שמתנהלת על-ידי גורמי כוח ואינטרסים, שלהם כלים ואמצעים להטות את פעילות השוק ואת תהליכי קבה"ח בעולם העסקי והפוליטי, לטובת האינטרסים הפרטניים שלהם, איננה מתנהלת בעולם ריאלי שונה, ועצם קיומם של רגולטורים אינו מבטיח שהאינטרסים של "האדם הקטן" אכן נשמרים כראוי. כמעט כל השירותים הציבוריים שלנו מוכיחים זאת, בין אם הם בשליטה מלאה של הממשלה ורגולטוריה ובין אם בשליטת השוק הפרטי שרק מבוקר ע"י הרגולטורים. הבעיה היא במנגנוני השליטה וההשפעה על המערכות הפוליטיות הממנות את הרגולטורים ומפקחות עליהם.
מערכות אלה "כפופות" בפועל: לתקשורת, "חסינת" חופש דיבור אך מניפולטיבית, לעיתים אף שקרית וכמעט תמיד מגויסת ע"י מישהו לקידום מטרה כזו או אחרת; ליכולות פיננסיות, שחלקן הגדול מתנהל רחוק מעינו הבוחנת של הציבור או של מנגנוני הבקרה מטעמו. מעטים בלבד מודעים לטיב ההחלטות ה מתקבלות ולמלוא השלכותיהן; לקשרים אישיים שמסלוליהם החברתיים נפתלים ומורכבים עד מאוד - תפקיד חשוב בתהליכי המימוש.
כוח הקניה כאן גורסת התפיסה שאותה, להבנתי, מציגה השרה שקד: פשטות, חשיפה, והטלת אחריות אישית על "עבריינים" בפוטנציה שסרחו ועל "מבקריהם" שעשו עבודתם פלסתר, היא הדרך היעילה ביותר
לצמצם את יכולות המניפולציה ומכאן גם את היכולות להזיק. השווקים הפיננסיים הם חלק מן המשק. השווקים הפיננסיים, מבחינתו של הציבור אינם היעד, הם אמצעי לסיפוק צרכים חומריים ואחרים, בכללם העלאת רמת החיים ואיכותם, ביטחון כלכלי והיכולת לבחור בין חלופות נרכשות, באמצעות שימוש בכוח הקניה ובגמישותו.
מציאות בה החוקים והרגולציה מטשטשים את הראיה הציבורית לגבי מהות הזכויות המובטחות, הסיכונים הנשקפים לזכויות אלה והגורמים או המהלכים היוצרים או משפיעים על הסיכונים הללו, איננה תוספת חופש אלא גריעת חופש. הגדלת התלות הציבורית במנהלי החופש (מי שיכולים להגדיל או לצמצם את רמת החופש של הציבור על-ידי מניפולציות ותמרונים כלכליים הסמויים מעיניו), אינה משרתת אותו אלא מסכנת את זכויותיו ללא ידיעתו. ככל שגדל חוסר ההבנה של הציבור במורכבות השווקים הפיננסיים, קטנה יכולתו לשלוט בגורלו או להשפיע באופן ישיר על זכויותיו ועל שימוש נאות בהן.
השווקים הפיננסיים פועלים כקזינו "משופר" - ניתן להפסיד בהם, אבל בתנאים מסוימים ועם מומחיות ניכרת ניתן גם להרוויח. הוודאות פועלת רק במגמת ההפסד, הרווח הוא אופציונאלי. רגולציה עודפת הופכת את הציבור לבן ערובה בידיהם של שחקנים, שאין הוא מסוגל להבין ומכאן גם לבקר את מעשיהם. אם עליו לסמוך בכול על שירותם של זרים ללא שיתוף הבנתו בתהליך, זה איננו חופש אלא שיעבוד נוסף. בדיעבד, אחרי המשברים האחרונים כאן ובארה"ב, מסתבר שגם הרגולטורים אינם מסוגלים לכך. הגדלת מורכבות, אם כך, אינה תוספת חופש לציבור אלא תוספת סיכון ומכאן גם גריעת חופש. חוקים שאינם ממומשים הם תעתועי עין או מקלטיהם של הרמאים. חוקים רבים מדי, סופם שחלק מהם אינו ממומש. אם כך, לשם מה הם נחוצים? עדיף שיהיו פחות חוקים, שרובם ימומשו ושתתקיים שקיפות משופרת של המרחב הרב-ממדי אותו הם מעצבים. לדעתי, זו כוונתה של שרת המשפטים, וזו כוונה רצויה מאוד.
מלבד שיקולי טוהר-מידות והקפדה עליהם, פועלים בתפיסה, שמציגה השרה שקד, גם שיקולים של איכות ההחלטות, שמירת מחויבות לציבור, יעילות תהליך קבה"ח, קביעה ברורה של אחריות להחלטות ולביצוען ויעילות מערכתית כוללת. אין רגולציות אידיאליות ואין דרך אבסולוטית להבטיח טוהר מידות מוחלט בפעילות הרגולציה. לפיכך, פישוט, קיצור, מיסוד והבהרה של תהליכים, בשילוב עם הטלת אחריות אישית על מקבלי החלטות מובילים ועל הרגולטורים המפקחים עליהם, אלה הכרחיים לצימצום חריגות, חריקות וריסון הפיתוי למקסם רווחים, דווקא לחזקים, באמצעות תהליכים מושחתים מיסודם.
עקרונות אלה צריכים להבטיח את חוקי המשחק שלנו והרגולציה בכללם. כל המערך הכלכלי הוא רשת קשרים אחת. כך יש לארגנו וכך יש לנהלו, לפחות ברמת המדינה. איש אינו חושב שניתן לפעול ללא חוקים, אבל אפשר וחיוני לצמצם פיתויים, לסמן היטב את נקודות ההכרעה ושיקוליהן ולהאיר באור בהיר את האחראים להן - לטוב, והרבה יותר לפחות טוב.
