מילים הן לא רק דברים שאדם אומר. הן גם מה שאמור בהן. הכל מדברים מילים, אבל המילים עצמן דוברות ביניהן, מילה אחת עם חברותיה, לעיתים לבדן כל מילה בינה לבין עצמה, פעמים עם מי שהוגה אותן, פעמים בלי שהוא מעלה על הדעת שהן אורות, ובוודאי לא מה הן אומרות. צריך מאוד מאוד להיזהר בהן. פעמים עד שהן נושרות מן השפתיים הן דוברות דבר אחד, ומיד, משנשרו, הן משנות, ודוברות דבר אחר.
אין בין מילים כבושות לבין משוחררות אחוות שוויון. המשוחררות מפתיעות את הכבושות, והכבושות בושות במשוחררות, ופעמים להפך. גם האמורות והכתובות אינן תמיד אחיות. האמרות פורחות ועד שצדין אותן מן האוויר הן היו או לא היו, אם היו, כבר התעופפו להן, ואם לא היו, הן נזכרות כאילו היו. דממות מדברות. גם מה שבין מילה למילה. לקול יש בת קול, ולבת קול אין קול. היא מן השמים. אבל הכתובות שוקדות על עצמן, בוחנות, חוזרות ושואלות מה בעצם חישבו לומר, ואם אמרו - למה אמרו, ואם לא אמרו - למה נדמו כאילו אמרו.
האמורות תולות בשומע. הכתובות תולות בקורא. השומע הוא לעולם מול. הקורא הוא לעולם נפקד, ומי שמול אינו שומע מה שהנפקד קורא, כי המול הוא עכשיו והנפקד הוא אחר זמן, ומילים שאומרות דבר עכשיו משתנות לאחר זמן.
לא הנוכח מול ולא הנוכח הנפקד ימצאו את המילה ששמעו או שקראו בספרי המילים. הספרים מאייתים 'אהבה'. מאייתים 'איבה'. מאייתים 'ייאוש'. מאייתים 'כמיהה'. לא מול מיד, ולא לאחר זמן, אומרת 'אהבה' מה שמילונים אייתו כאהבה, ולא 'איבה' כאיבה, ולא 'כמיהה' ככמיהה, ולא 'ייאוש' כחרדה מדכאת, ולא שום דבר חוץ מאשר אולי 'למה' שאין עליה תשובה ועל כן כמו שהיא מתאייתת כן היא אומרת מיד ובכל זמן. אין במילונים דקדוק של אהבה או של איבה או של תקווה. במילים יש. אבל בכל מילה 'אהבה' יש דקדוק אחר, ואותה מילה אינה אותה מילה מפני שדקדוקה של המילה עושה אותה, ומודד את גובהה או את עומקה או את שיעור התרוקנותה, הכל לפי האומר, הכל לפי האמור, הכל לפי נשמתה הצפונה של המילה.
פעמים דומה בעיני כי המילים הן קונכיות. זכו - יש בהן פנינה. לא זכו, הן ריקות. ועכשיו, ממה אני שוזר את סיפור הזה שאני מספר על המילים, מן הקונכיות או מן הפנינים...? רק המילים יודעות.
