אף כי מעולם היא לא הוגדרה ככה, מדיניות ישראל למנוע מאירן להפוך לגרעינית ולהתבסס בסוריה ודרכה להמשיך להעביר אמצעי מלחמה מתקדמים לחיזבאללה בלבנון, היא דוקטרינה מבית מדרשו של
בנימין נתניהו. בדרך כלל דוקטרינה היא אסטרטגיה מדינית וביטחונית בזירה הבינלאומית מפרי יצירתם של מנהיגי המעצמות, שיעדיה לשרת אינטרסים גלובאליים שלהם. זו של נתניהו היא יותר מקומית ויותר ממוקדת ובתור שכזו השיגה עד היום תוצאות משביעות רצון. אולם הפלת המטוס הרוסי בסוריה עומדת לשנות את אחד מעקרונותיה המרכזיים ואף כי לרבים קשה לתאר זאת כך, האירוע הוא בבחינת פגיעה ממשית בכנף הדוקטרינה. כל מי שמנסה להעריך כי ישראל תמשיך במערכה זו כבעבר תוך הקפדה יתרה להימנע מתקרית חדשה עם הרוסים מביע משאלת לב גלוייה. משאלת לב סמוייה נדרשת לתקווה כי לא יתרחשו אסונות קשים יותר.
לפי הקלישאה הישנה והמוכרת הממזרים שינו את כללי המשחק ולא הודיעו לנו. במקרה שלנו כללי המשחק אכן השתנו אבל הם לא היו אמורים להפתיע. לפני מספר שבועות חשפה ישראל כי חיל-האוויר תקף יותר ממאתיים מטרות ברחבי סוריה. בין אם הכוונה הייתה להתהדר בהישג ובין שהייתה כוונה להרתיע את אויבינו, שכרה של החשיפה עומעמה מרגע שהופל המטוס הרוסי. מאתיים הצלחות מול הסורים והאירנים לא שקולות מול כשלון אחד נגד הרוסים. התקרית הזו תתברר כקו פרשת המים במעורבות ארוכת השנים שלנו במלחמה בסוריה. העובדה כי עד היום לא התרחשה תקרית דומה בינינו לבין הרוסים יכולה להירשם כמעשה נסים. התיאום הצבאי, שהוא תוצר מערכת היחסים הקרובה בין נתניהו לפוטין, ודאי תרם לכך. הקשר הזה מניח לביבי לטעון, גם לאחר הפלת המטוס, כי ישראל תמשיך במדיניותה למנוע התבססות אירנית בסוריה. הוא מאמין כי גם במקרה של תקרית חדשה לא מכוונת הקשר האישי עם פוטין ימשיך להתקיים.
אם כן, ביבי לא נסוג מהדוקטרינה שהתווה ואין בישראל מי שמסתייג ממנה בפומבי גם לאחר שהרוסים הטילו את כל האשמה על ישראל למרות שגם הם יודעים שאת המטוס הפילו טילים רוסיים שירו הסורים. לא הואילו כל ההסברים שלנו לשכנע את הרוסים שלא ידנו הייתה במעל. התקרית העניקה לרוסים את ההכשר לחזק את אחיזתם הצבאית בעיקר לאורך חופיה של סוריה בצפון מערב. שוב הוכח שכאשר אינטרסים מהותיים מונחים על כף המאזניים לא יואילו ביקורים תכופים במוסקבה ולחיצות הידיים והחיוכים הלבביים בין ביבי לפוטין. לרוסיה כמעצמה יש אינטרסים גלובאליים ולישראל לא שמור בהם תפקיד מרכזי. צריך לזכור כי רוסיה כדרך שגרה מצביעה נגד ישראל בפורומים הבינלאומיים ובמשבר הנוכחי פוטין כהרגלו לא התייחס כלל לסיבה האמיתית מאחוריה קרי, נוכחותה הצבאית של אירן בסוריה. אין גם לצפות שזה יקרה בעתיד. זה לא רק בגלל שרוסיה ואירן שיתפו פעולה לנצח במשותף את המלחמה עבור באשר אסד, האיש שלפי כל הקריטריונים צריך להיחשב לפושע מלחמה שרבים מסוגו הובאו לדין בהאג, אבל הוא בעל בריתם הקרוב ביותר. צריך להניח כי לרוסים אין אינטרס להתעמת עם האירנים גם כי יש להם קשרים קרובים וגם כי נוכחות האירנים בסוריה איננה מסכנת את האינטרסים שלהם. אם אירן היא בעייתה של ישראל שתואיל היא להתמודד עמה בלא לערב את רוסיה בכל צורה שהיא.
בודדה במערכה בעייתה של ישראל מורכבת במיוחד כיוון שהיא מוצאת עצמה לבדה במערכה. לראשונה מזה 70 שנים לא היה עד כה לארה"ב תפקיד פעיל שיסייע לישראל מעבר לתמיכה מילולית. מעולם בעבר לא היה המזרח התיכון נתון לדומיננטיות של רוסיה בזירה הקריטית ביותר מבחינתה של מדינת ישראל. שליחיו של טראמפ, הידיד הקרוב ביותר, באים והולכים ומבשלים במשך חודשים מתחת לפני השטח את "עסקת המאה" עם הפלשתינים. בעוד שסיכויי הגשמתה קלושים למדי מתנהלת באותה עת מעל פני השטח מערכה צבאית אינטנסיבית שהגיעה עתה לנקודת רתיחה ולסף עימות גלוי בין ירושלים למוסקבה. בלא שוושינגטון תתייצב בגלוי ובעיקר במעשים לצדה ידיה של ישראל יהיו כבולות לפעול בחופשיות נגד המשך חתרנותה של אירן בסוריה. אולם כיוון שאין להניח כי הממשל האמריקני מוכן לעימות צבאי עם רוסיה בסוריה התוצאה הבלתי נמנעת שהזירה הזו כפי שהכרנוה עד כה תשנה את פניה. לרוסים יש גם קלף נגד האמריקנים: קיים דמיון בין האסטרטגיות והתשתיות הצבאיות של רוסיה בסוריה לבין אלה של ארה"ב באפגניסטן. כאן כמו שם אין לשלטון המקומי יכולות להישאר על-כנו ללא הגב של המעצמה שמאחוריה.
לפי האמרה הידועה "במלחמה כמו במלחמה (la guerre comme a la guerre)" המגדירה מטרות שמקדשות את כל האמצעים, מדיניות ישראל במלחמה בסוריה של ללכת עם ולהרגיש בלי הייתה צפויה במוקדם או במאוחר לעלות על מוקש מרגע שהרוסים החלו בהתערבותם הצבאית הפעילה. זה בדרך כלל קורה בהפתעה עם תוצאות לא חיוביות וקרו לנו דברים מעולם: ב-1970, במהלך מלחמת ההתשה בסיני הפיל חיל-האוויר חמישה מטוסים סוביטיים. התוצאה המיידית הייתה הגברת מעורבותה של בריה"מ בלחימה לצדה של מצרים שהביאה כעבור מספר חודשים להסכם הפסקת הלחימה לאורך תעלת סואץ. הסכם זה היה ראשיתו של המדרון שהסתיים במלחמת יום הכיפורים. האירוע השני התרחש ב-1996 במהלך מבצע ענבי זעם בדרום לבנון כאשר אש תותחים שלנו שכוונה לכפר קאנא הרגה למעלה ממאה אזרחים, גרמה לגינוי בינלאומי קולני נגד ישראל והביאה להפסקת המבצע. לימים התברר כי מספר הנפגעים נופח מאד.
מבחינת ישראל נוכחותה הצבאית הגוברת של רוסיה בסוריה הופכת את דוקטרינת נתניהו למשימה כמעט בלתי אפשרית בהנחה שהאירנים לא יסתלקו משם מרצונם. גם קודם להצטרפותה של רוסיה למלחמה, לפני כשלוש שנים, אסד לא הובס רק מפני שאירן והחיזבאללה לחמו לצדו וכל מה שישראל עשתה ופעלה עד אז לא שינה את מאזן הכוחות. ההתקפות שלנו, שלא נתקלו בתגובות נגד רציניות, לא סלקו את האירנים שהצליחו במשך אותן השנים להמשיך לצייד את חיזבאללה בעשרות אלפי טילים המכסים עכשיו את כל שטחה של מדינת ישראל.
דוקטרינות זה רק לגדולים כאמור לעיל, דוקטרינה היא יצירה של הגדולים. כזו הייתה דוקטרינת טרומן ב-1947 שנועדה למנוע חתרנות ותוקפנות קומוניסטית ביוון, טורקיה וצחוק הגורל, באירן. עשור מאוחר יותר קבעה דוקטרינת אייזנהאור שארה"ב תסייע למדינות במזרח התיכון לעמוד מול תוקפנות קומוניסטית. עמדת ראי הפוכה נקבעה ב-1968 בדוקטרינת ברז'נייב לפיה חובה על מדינות הגוש הסובייטי באירופה להתנגד לכל נסיון לשנות את המשטר הקומוניסטי בהן לאחר ה"אביב של פראג" של הניסיון לחולל משטר ליברלי בצ'כוסלובקיה. בכל שלוש הדוגמאות ייושמה הדוקטרינה הלכה ולמעשה בזמן אמת. כיום, מדיניות שאיננה מוגדרת כדוקטרינה אבל בפועל היא כזו ונכפית ללא שימוש מזויין היא מדיניותה של סין כלפי טייוואן אותה היא מחשיבה כחלק ממנה ואיננה מקיימת קשרים עם מדינות המכירות בה.
שלא יהיה כל ספק, אירן גרעינית מהווה איום אמיתי על מדינת ישראל. כל טענותיה הן גם הגיוניות וגם נכונות עובדית לנוכח אופיו הרצחני של המשטר בטהרן. אולם חובה גם להכיר במגבלות הכח שלנו לממש את המדיניות ההצהרתית. ישראל לבדה איננה יכולה למנוע את התגרענותה של אירן כפי שאיננה יכולה לסלק אותה מסוריה. לא רצוי לטמון את הראש בחול. זהו פרויקט לגדולים מאתנו. למרבה הצער מי שמוכנה היום להתעמת עם האירנים היא רק ארה"ב ובשלב זה רק בזירה הכלכלית. האמונה של ממשל טראמפ כי כך יכניע את האייטולות איננה מבטיחה תוצאות מושלמות בשעה ששאר המעצמות והמדינות הגדולות האחרות לא תומכות במדיניות האמריקנית. יש כמובן גם את האופציה הצבאית. האם יגיע היום בו יהיה טראמפ מוכן להוציא את הערמונים הלוהטים עבור ידידו הקרוב נתניהו בדרך זו? אם כן, יהיה זה המבחן האולטימטיבי של ידידות האמת ביניהם.
